מאז הבוקר מתפרסמות יוזמות רבות לאמירת מזמורי הודאה לקב"ה על הנסים של אמש, בתפילת המנחה. הודאה על כך שמתוך יותר מ300 טילים, כטבמי"ם ומלטי"ם, לא הצליחו לגרום לנזק משמעותי ו99% מהם יורט.
אני מבקש להעיר על מה שחסר בפניה זו.
ללא ספק כולנו צריכים להודות לקב"ה על ניסיו שבכל יום עמנו. ומי שאינו מודה לקב"ה הוא כפוי טובה ותודה. וכולנו מצטרפים לכל הקוראים להלל ולשבח לקב"ה.
אולם מה נפלאתי לראות שיש התעלמות מוחלטת מחובה נוספת. שיש לה חשיבות גדולה, מבחינה תורנית ומבחינה אנושית מוסרית כאחד.
האם בתפילת מנחה אין חובה גם לברך ולהוקיר את חיילי צה"ל ומפקדיו על ההישג המבצעי שהוא חסר תקדים מבחינה בינלאומית, ולהודות להם על כל המאמץ העילאי שנעשה כדי להגיע להישג הזה?! לקרוא מי שברך לחיילי צה"ל, ולהוסיף גם ברכה לכל המפתחים המהנדסים והתעשיות הבטחוניות, ומי שיזם את פיתוח המערכות הללו אחרי מלחמת המפרץ הראשונה שבה נפלו טילים בכל רחבי הארץ. מידי שבת אנו מברכים את כל העוסקים בצרכי ציבור, שהקב"ה ישלם להם שכרם. האם לא ראוי שנברך את אלה שבעשייתם הצילו חיי אדם?! האם בהתעלמות מכך אין משום כפיות טובה ותודה?!
כיצד ניתן להתעלם מכך שכשאנחנו נמנו בשנתנו או שהינו במרחב המוגן, לוחמים נלחמו, כפשוטו, במסירות, וחלקם אף סכנו את עצמם, בסוללות ההגנה האוירית, פרוסים בשטח הפתוח, במטוסי היירוט והמודיעין באויר רווי הטילים, ובספינות החשופות בלב ים. ומיושבי החמלי"ם ואנשי יחידות המודיעין שכבר שבועיים ניצבים דרוכים בתאיהם, ברצף, ביום ובלילה בימי חול ובשבתות, בכוננות לקראת תקיפה, כדי שיתריעו ויזהו את האיומים בזמן. ואת המפקדים המוכשרים ב'בור' שניצחו על כל המערכת המורכבת הזו?!
ואף יותר מכך. האם לנו בני בית המדרש הארץ-ישראלי, מותר להתעלם מההישג האנושי העצום שבא לידי מבחן מוצלח, וחסר תקדים בינלאומי, הלילה?! כאילו הוא נפל לנו בנס מהשמיים! האם לא חובה עלינו להצביע על התמונה בשלימותה: "דרך התורה לצוות שיתנהג אדם במקצת בדרך הטבע והמקרה ואחרי כן יפעל הנס, וכן מצינו שאמר הקב"ה ליהושע (יהושע ח, ב): "שים לך אורב לעיר מאחריה", ועם מלומדי הנסים והנפלאות למה יצטרכו לאורב אלא שרצון התורה בכך שיעשה אדם בדרך הטבע כל מה שבידו לעשות והשאר יניח בידי שמים, וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כא, לא): "סוס מוכן ליום מלחמה ולד' התשועה", כלומר חייבים בני אדם להישמר בנפשותיהם ולהכין סוסים וכלי מלחמה והקב"ה יושיע כי התשועה לו לבדו יתברך" (רבנו בחיי שמות יג יח).
ראיתי שהשוו בין מה שהתרחש בלילה לחזקיהו שהלך לנום על שנתו והקב"ה הניס את סנחריב, שם זה היה נס מוחלט ללא כל השתדלות מצידו! האם אין בכך התעלמות מכך שההישג הזה הוא תוצאה של שנים של עמל בהכנת 'מכשירי מצוה' של "מלחמת מצוה" של "עזרת ישראל מיד צר" שאין כמוהו בכל העולם. של מפתחים, מהנדסים, ואנשי יצור, של מפקדים ויחידות ניסויים. של עשרות תרגילים שבצענו לקראת אירוע מסוג זה, כדי לבחון את הביצועים של המערכות ולשכללן מפעם לפעם. של מנהיגות מדינית שרקמה שיתופי פעולה עם מדינות נוספות ועשרות תרגילי שיתוף פעולה עם צבאותיהם. הכל כדי לתת מענה לתרחיש מסוג זה שאירע הלילה. גם ראיתי מי שכתב שיש כאן נס מתוך השוואה למה שקרה למדינות בהן לא התכוננו לתרחיש כזה ולא הצטיידו במערכות ולא התאמנו בהפעלתם, ולכן ספגו אבידות כבידות. אתמהה.
מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל חזר באוזננו פעמים רבות את דבריו של הר"ן, ש'מצוה לומר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה!" שאם לא כן אנו מחנכים לבטלנות, אולם בה במידה עלינו לזכור שהקב"ה "הוא הנותן לך כח לעשות חייל!" ולהודות על כך לקב"ה. ולכן הוא היה הולך למצעדי צה"ל בניגוד לרבנים החרדיים שהטיפו לא ללכת בגלל 'כוחי ועוצם ידי!'. הרב זצ"ל סבר שזוהי טעות אמונית.
אנו מאמינים שגם חכמתם ותושייתם של המפתחים והמהנדסים וכל לוחמי צה"ל מקבלים את כוחם לעשות חייל מאת הקב"ה. אולם היכן אנו יוצאים ידי חובת ו"ואמרת, כוחי ועוצם ידי".
אכן, אין מערכת שהיא הרמטית ב100%, ויש סטטיסטיקה של כשלים, ולכן ניתן להתבונן על אחוז היירוטים הגבוה כל כך, כנס. אולם האם זה מצדיק את ההתעלמות מכל מה שנעשה כדי שהאחוז שאינו סטטיסטי יצליח?! שהיה יכול לפגוע בדימונה וד"ל, או בנתב"ג, או במתקנים אסטרטגיים אחרים... האם אין עלינו חובה מוסרית ודתית להוקיר, ולהגיד תודה?! ובכך גם להורות על החובה ההלכתית לזרז ולדרבן את מי שיכול להמשיך בפיתוח ולשכלל עוד יותר את אמצעי הלחימה של צה"ל, יומם ולילה, כ'מכשירי מצוה' של "מלחמת מצוה"?!
אנחנו צריכים לומר מזמורי תודה והודאה על הניסים וגם הוקרה לכל מי שהיה שליח נאמן ועמל על מה שקרה – גם וגם.
נ.ב.
כל זה אינו סותר שעלינו לדרוש שלא להסתפק בהגנה אלא לדרוש לתקוף ולהעניש את איראן ולהשיב את ההרתעה.