בבית הנשיא בירושלים התקיים היום (שני) טקס הוקרה לשלושת החטופים שנמלטו מידי חמאס אך נהרגו מאש כוחותינו שנורתה לעברם בשוגג. איריס חיים, אמו של יותם ז"ל, שוחחה אחרי האירוע עם ערוץ 7.

הרעיון להענקת אות עלה במהלך השבעה כאשר נשיא המדינה ורעייתו הגיעו לנחם את משפחות השלושה וסיפרו על הרצון להעניק אותות גבורה על פעולות בעת המלחמה. חיים מציינת כי היום מלאו ארבעה חודשים ליום מותו של בנה, היום אותו היא מכנה כ'יום השחרור של יותם'.

היא מספרת על החשיבות המיוחדת של יום זה בעיקר כאשר בנה, שלאחר שלושה שבועות של טירונות יצא מהצבא בשל קשיים ולאורך כל התקופה שחלפה מאז חש שזה הפספוס הגדול של חייו. כעת, כאשר מוענק לו אות גבורה מנשיא המדינה עבור אמו והמשפחה מדובר באירוע מיוחד ומרגש ביותר, בעיקר על רקע סיפורו האישי כמתמודד נפש שהוכיח שגבורה יכולה להתגלות בכל מקום ובכל מצב, גם שלא על מדים.

באשר לסיפור ימי שביו אומרת איריס חיים כי לאחרונה שוחחה לראשונה עם הצעיר התאילנדי ששהה עם השלושה בשבי החמאס, וממנו עלה סיפור של גבורה אנושית. "שאלנו אותו את השאלות הכי כואבות", היא משתפת, והבחור התאילנדי סיפר כי על מנת להקל עליו את השבי יותם למד תאילנדית מאחר ולא ידע עברית או אנגלית ובכך הקל עליו את התקשורת ותחושת הבדידות. בהזדמנויות אחרות חלק אתו מים ואוכל, "דברים שריגשו אותנו בצורה בלתי רגילה. לא הפסקתי לחיות במעמד אותה שיחה", היא אומרת ומתארת שיחה נוספת עם חייל שסיפר לה גם הוא סיפורים מרגשים על בנה. את הסיפורים הללו היא אינה מספרת לפי שעה מאחר ובני משפחתה עדיין לא נחשפו להם.

"ראו איך הוא יצא מהעולם הזה, כמו איילה שלוחה, בריא, חזק וזה מעורר הערצה כי ברגעים האחרונים האלה הוא יכול היה להיות מפוחד ורועד, ולא. הוא לא היה. הוא היה עם הראש למעלה כפי שראינו אותו גם בסרטון החטיפה".

איריס מזכירה את המסר אותו העבירה לפלוגת החיילים שמתוכה נורתה האש לעבר שלושת החטופים, מסר לפיו אין בה כעס או שיפוטיות כלפיהם, ."אנחנו יודעים שמדובר במלחמה מאוד קשה לישראל. נשאלתי שוב ושוב אם אני לא כועסת ואני אומרת שוב שאני לא כועסת ולא מאשימה. צריך להסיק מסקנות אבל אין בי כעס. בכל יום אני עדיין פוגשת אנשים שאומרים לי שהם היו שם בזמן שהעברתי את ההודעה שאפשרה להם להרים ראש. הם אומרים לי חיכינו לדעת מה תגידי ובזכותך הצלחנו להמשיך להילחם".

לעומת זאת כאשר התקבלו מסקנות מהירות לגבי הקצינים המעורבים בתקרית הירי לעבר עובדי הסיוע ההומניטארי הדבר הכעיס אותה מאוד. "היה פער גדול מאוד בין התגובה שלי לבין מה שהצבא הראה כלפי חוץ. היה חשוב לי להרים את המורל של הצבא כדי שהצבא יוכל להמשיך ולהילחם. גם עם ישראל צריך שירימו לו את המורל וכשיוצאים נגד הצבא מתוך הצבא כדי לרצות את מדינות העולם זה מאוד חרה לי. אני מעריכה גם את הרמטכ"ל וגם את דובר צה"ל, אבל יש לנו תקופה קריטית שבה כל מילה צריכה להישקל וצריך לחשוב על כולם, ובוודאי שלא רק על מדינות העולם שאמנם עזרו לנו מאוד, אבל דברים צריכים אולי להיעשות בצורה יותר שקטה".

מאז מותו של בנה פוגשת איריס חיים קהילות יהודיות ברחבי הארץ והעולם. "אנשים רוצים לשמוע את החוזק הזה שאני משדרת ומדברת עליו, על איך אפשר בסיטואציה הנוראית ביותר מתוך השבר לראות את הדברים בצורה מחזקת שנותנת תקווה כי ללא תקווה לא נהיה כאן. עם ישראל בתפוצות מאוד איתנו ואת זה אני קולטת. הוא איתנו בצורה שלא הייתה מזמן. אנחנו רצים מרתון כי אנחנו בנויים לזה, והם בתפוצות אלה שמחזקים אותנו".