עידו נורדן
עידו נורדןצילום: ענבל למברגר

עידו נורדן מגיע לריאיון לבוש במדים. הוא משרת במילואים בקריה בתפקיד מסווג, ומספר לי סיפור בלתי נתפס שהיה עד לו רגע לפני שנפגשנו. "ישבנו עכשיו בדיון שבו התבטא קצין בכיר מאוד ואמר: ראש הממשלה והדרג המדיני ביקשו לכבוש את רפיח. הצבא לא התכוון לספק להם את זה. הקצין הסביר זאת במשל: ראש הממשלה והדרג המדיני ביקשו מהצבא להכין להם סטייק בשר, והצבא הכין להם סטייק חזה עוף רזה ועוד סטייק חזה עוף מסוג אחר. סטייק בשר הם לא יקבלו בחיים. זה הסיפור. ככה זה עובד ועל זה מדבר הספר שלי".

ספר הביכורים של עידו נורדן, 'בעל הבית', יצא לאור לאחר חג הפסח בהוצאת ידיעות ספרים. הספר עוסק בשלטון הפקידים הישראלי, וחושף תוך כדי כך מי הוא בעל הבית האמיתי במדינת ישראל. כמי שכיהן בתפקידים בכירים בשירות המדינה, הוא מכיר את המערכת מקרוב ואינו חושש לחשוף את פגמיה.

"תוכיח שאתה צודק"

הרעיון לכתיבת הספר נולד אצל נורדן, בן 47, אב לשישה ותושב גיתית שבבקעה, בזמן המחאות נגד הרפורמה המשפטית. "יש לי חבר טוב שהוא חבר הנהלה באחד הבנקים הגדולים. בתקופת המחאה שוחחנו והוא אמר לי שהוא רואה את עצמו כאיש ימין, אבל מתנגד לרפורמה 'כי זה קורע את העם'. שאלתי אותו מה עדיף בעיניו, אחדות או דמוקרטיה? הוא ענה שבלי דמוקרטיה לא יכולה לעולם להיות אחדות. אמרתי לו: ואם אני אומר לך שאני לא חי בדמוקרטיה? הוא אמר: אתה חייב להוכיח לי את זה, ואמרתי לו: אתה צודק".

נורדן מביא בספר סיפורים רבים שמרימים את המסך מעל המערכות החזקות ביותר במדינת ישראל, ומוכיח באופן מוחשי עד כמה הדיפ־סטייט הישראלי שולט בכל תחומי חיינו. כדי לסבר את האוזן הוא מספר: "בזמן ממשלת אולמרט עבדתי במשרד ראש הממשלה. מנכ"ל המשרד הקים ועדה פנימית שנקראה ועדת משילות ומטרתה הייתה לאזן מעט את מערכת היחסים בין נבחרי הציבור לפקידים. ניסינו ליצור בהסכמה תהליכים שיאפשרו קצת יותר חופש פעולה לנבחרי הציבור בקבלת ההחלטות".

במסגרת הוועדה נפגשו אנשי משרד ראש הממשלה עם בכירים לשעבר ובעלי תפקידים, אחד מהם היה שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן. "הוא אמר למנכ"ל המשרד שלנו: תחשוב טוב אם אתה רוצה להיכנס לזה, וסיפר לו את הסיפור הבא: כשהייתי שר המשפטים החלטתי שאני רוצה לעשות את מה שמקובל בכל העולם המערבי ולהפריד בין תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לתפקיד פרקליט המדינה. הבאתי את ההצעה להחלטת ממשלה. כשהגענו לדון בהחלטה הזאת, ביקש היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, את רשות הדיבור ואמר: השרים הבאים שאני מקריא את שמם מנועים מלהשתתף בדיון הזה. הם נמצאים בניגוד עניינים כי מתנהלת נגדם חקירה פלילית. מזוז הקריא רשימה של כחצי משרי הממשלה וכל מי שהוא נקב בשמו החוויר מיד. בשביל רובם זו הייתה הפעם הראשונה שהם שמעו שמתנהלת נגדם חקירה. החצי השני של השרים ששמם לא הוקרא הבינו מיד את המסר וההחלטה ירדה מסדר היום".

נורדן מחייך בצער ואומר: "זה סיפור שממחיש היטב עד כמה האנשים האלה שיכורי כוח. היחיד באותה ישיבה שהיה בניגוד עניינים הוא היועץ המשפטי לממשלה בעצמו, שההחלטה הייתה לוקחת ממנו סמכויות. הרי פרקליט המדינה היה אמור להיות עצמאי לחלוטין ולא כפוף לפוליטיקאים, הוא פשוט היה אמור להיות משוחרר מכפיפותו ליועץ המשפטי".

נורדן מביא דוגמה נוספת ומדהימה לא פחות: "בשנת 2010 התקיימה ישיבת קבינט, שנקרא אז השביעייה. בסיומה נשארו בחדר ראש הממשלה, הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש המוסד. ראש הממשלה נתניהו אמר לרמטכ"ל דאז אשכנזי שיכין את הצבא לתקיפה באיראן, ואז הרמטכ"ל אמר את המשפט המדהים הבא: הצבא לא מוכן". הוא עוצר ומסביר: "תביני כמה זה חמור. אם הצבא באמת לא מוכן, זה כשל נוראי. האיום האיראני הוא האיום העיקרי על ישראל מזה עשורים. אם אתה הרמטכ"ל והצבא בפיקודך לא מוכן למערכה מול האיום הזה - אתה לכל הפחות צריך להיות מודח, כי נכשלת כישלון חרוץ. האופציה השנייה גרועה אף יותר: אם הצבא מוכן אבל הרמטכ"ל לא רוצה להפעיל אותו וכופה את מדיניותו על ראש הממשלה - זה כבר מתקרב להפיכה צבאית".

למה הרמטכ"ל לא פוטר?

"נתניהו לא יכול לפטר אותו", הוא עונה. "אם הוא היה מדיח את אשכנזי, הוא לא היה יכול להסביר את זה לציבור ולא היה מקבל גב ציבורי לכך. מבחינה ציבורית נבחרי הציבור חלשים יותר מהקצינים הבכירים".

הספר 'בעל הבית' מאת עדו נורדן
הספר 'בעל הבית' מאת עדו נורדן

לראות רק בעין אחת

עידו נורדן גדל במושב נחלים, למד בישיבת מרכז הרב ואחר כך במחזור ז' במכינת בני דוד בעלי. הוא התגייס לסיירת גבעתי, יצא לקצונה, וכשהשתחרר בעקבות פציעת אימונים הלך ללמוד בתוכנית עתידים – הכשרת העתודה של המינהל הציבורי בישראל. בנוסף לכך הוא למד כלכלה, ובסיום לימודיו עבד בבנק ישראל ובמשרד ראש הממשלה, והיה שותף לפרויקטים גדולים כמו מעבר בסיסי צה"ל לנגב, סגירת מינהלת סל"ע ועוד. בהמשך כיהן כשנתיים כראש מטה ברשות לחדשנות וכעת הוא בעל חברה לייעוץ ופרויקטים.

"אני מכיר מצוין את שלטון הפקידים", הוא אומר ומוסיף: "7 באוקטובר הוא תוצאה של השלטון הזה".

אתה מתכוון למידור של הדרג המדיני על ידי ראשי מערכות הביטחון?

"גם, אבל ממש לא רק. ב־7 באוקטובר קרסו כל המערכות. לא היה לנו צבא, לא היה רמטכ"ל, לא היה חיל אוויר. זה קרה כי המערכות הללו נשלטות על ידי תפיסות לא מאוזנות של הפקידות הבכירה. מדובר כאן בתפיסות של שנים, נורמות שהתקבעו ויצרו מערכות שלא קראו נכון את המציאות ופשוט לא תפקדו".

את מערכות הדיפ־סטייט שנשלטות על ידי בכירים עם תפיסת עולם מסוימת מאוד הוא ממשיל לאדם שרואה רק בעין אחת: "ראייה בעין אחת יוצרת שתי בעיות - אין מימד עומק ויש המון שטחים מתים". נורדן מדגיש כי הוא אינו מדבר רק על מה שקדם ל־7 באוקטובר, אלא גם על מה שקרה מהרגע שהתחילה המתקפה: "לא היה לנו צבא! היו שלושה גלים של מחבלים שעברו את הגדר: בשש וחצי בבוקר, בתשע ובאחת בצהריים. נניח שהצבא היה מופתע לחלוטין בשש וחצי, איפה הייתם בתשע? איפה הייתם באחת? הם פשוט קרסו!"

הוא מסביר שגם הרבה לפני 7 באוקטובר היה בידי הצבא כל המידע והמודיעין על תוכניות החמאס. "אני מביא בספר שלי מסמך מ־2016 שכתבו ראשי החמאס. המסמך מתאר לפרטים, בצורה מזעזעת, את כל מה שקרה ב־7 באוקטובר. יש שם את שמות היישובים שעליהם ישתלטו מחבלי החמאס, מצוין שהמתקפה לא תגיע מהמנהרות אלא מלמעלה, ואפילו נבחרה העונה של השנה שבה האדמה ללא גידולים אבל עדיין לא בוצית. זו רמת פירוט שאתה קורא אותה והבטן מתהפכת! הם ידעו ולא עשו כלום כי הם ראו רק בעין שמאל. הם שכנעו את עצמם שזה לא יקרה ולא היה שם אף אדם שיתווכח עם התפיסה שלהם".

בספר הוא מתאר סצנה עוצמתית שחווה באותו יום: "בצוהרי שמחת תורה הבאתי את בני החייל לתחנת הרכבת בתל אביב. עמדו שם הורים רבים שגם הם הביאו את בניהם שהוקפצו לצבא. באוויר ריחפה ההבנה שחלקם לא יחזרו, אבל היה ברור שחייבים לעשות את זה כי אי אפשר להמשיך כך ומשהו חייב להשתנות".

לאחר שהוריד את בנו בתחנת הרכבת, התייצב למילואים בקריה וגילה ש"הפיקוד הבכיר עדיין לא הבין שעוטף עזה נכבש, שאוגדת עזה נפלה ושיש לנו אלפי הרוגים ופצועים ומאות חטופים. הם לא תפקדו".

איך התפתח הדיפ־סטייט הישראלי?

"יש פה מחנה פוליטי שהקים את מדינת ישראל ושלט בכל המערכות שלה עד המהפך של 77'. ב־77' הם פתאום הבינו שיכול להיות שהם לא יהיו בשלטון, מה שהם לא העלו על דעתם לפני כן. כמו כן הם הבינו שיש תהליך דמוגרפי שעובד לרעתם". נורדן מסביר שהצעד הראשון שעשו אנשי השמאל לאחר המהפך היה לקבע את שליטתם באקדמיה. "זה התחיל בממשלת המעבר של רבין, לפני שבגין הכריז שעלה בידו להקים ממשלה. ממשלת המעבר קיבלה החלטה דרמטית על קיבוע מעמד הוות"ת (הוועדה לתכנון ותקצוב מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, ה"צ)". החלטת הממשלה קבעה כי חלוקת התקציבים למוסדות האקדמיים היא בסמכות הוות"ת, כמו גם מינויים באקדמיה. "בדרך הזאת הם קיבעו את השליטה שלהם בעולם האקדמי".

למה זה כל כך דרמטי?

"זה נתן את להם שליטה על התכנים של האקדמיה ועל כל השיח הציבורי. הם קבעו מה ראוי, מוסרי ונאור ומה לא. זה יצר את שלטון הדעות של השבט הלבן, האינטליגנטי, החילוני והשמאלני. מי שלא יישר קו נחשב לחשוך ונבער. זה היה יעיל מאוד ולא הצריך אותם לעשות הרבה. לצד השני פשוט לא היה נעים להגיד משהו אחר".

נורדן מסביר כי כשבגין עלה לשלטון והקים ממשלה, השמאל היה בטוח שהימין ינהג כפי שהשמאל נהג ויכניס את אנשיו לכל עמדות המפתח. זה לא קרה, ואז הם החלו לבצר את אחיזתם בשאר המערכות הציבוריות במדינה: בצבא, בפרקליטות, בתקשורת ובבית המשפט. "הם הבינו שיש להם הזדמנות לקבע את שלטונם באמצעות העברת מוקדי הכוח מנבחרי הציבור לפקידות הבכירה".

מה אתה חושב שאפשר לעשות נגד שלטון הפקידים?

"הספר שלי משרטט את הבעיה וגם מציע פתרון", הוא עונה. "הציבור צריך ללחוץ על נבחריו ולהכריח אותם לעשות את השינוי. רק נבחרי הציבור מסוגלים לשנות את המצב שבו המדינה נשלטת על ידי פקידות לא נבחרת, והם מחויבים להכניס איזון במערכות הפקידותיות הלא נבחרות. אני לא רוצה להוציא את השמאל מהמערכות, אלא שואף שתהיה להן גם עין ימין וגם עין שמאל".

הוא מביא דוגמה להצעה שלו בנוגע לוועדה למינוי שופטים: "בהרכב הנוכחי של הוועדה למינוי שופטים, השמאל שולט בבית המשפט בין אם הוא באופוזיציה ובין אם הוא בקואליציה. אין בזה היגיון. אני מציע שהוועדה תכלול רק שני פוליטיקאים – שר המשפטים ויושב ראש האופוזיציה - והשאר יהיו אנשי מקצוע, חמישה לקואליציה וחמישה לאופוזיציה. המינויים יהיו בריצ'רץ' כשהקואליציה בוחרת ראשונה. ככה אף אחד לא צריך להתפשר על השופטים שלו. אם נבוא לחברה הישראלית הכללית ונציע איזון אמיתי והוגן שיעוגן במנגנונים אמינים, אני מאמין שנצליח. הבסיס שלנו הוא שאנחנו אחים, בחרנו לחיות פה ביחד ויש לנו שותפות גורל וייעוד".

המחיר: חיי אדם

האם אתה חושב שמשהו השתנה בשלטון הדיפ־סטייט אחרי 7 באוקטובר?

"לא, ולכן היה לי כל כך דחוף להוציא את הספר עכשיו", הוא עונה. "הדרג הביטחוני הבכיר ממשיך לתמרן את נבחרי הציבור למדיניות שלו, שאינה כשל הציבור ונבחריו אלא מדיניות אחרת ועצמאית. התוצאה היא מחיר כבד בחיי אדם".

מה הסיבה העיקרית לכך לדעתך?

"מסכת הלחצים האמיתית והמשמעותית ביותר שיש על בעלי תפקידים מגיעה מהסביבה החברתית, המשפחתית והקהילתית שלהם. אדם כמו הרצי הלוי משתייך למיליה מאוד מסוים של שמאל. כשזאת ההשתייכות שלך וזה הבית שאליו אתה צריך לחזור, אז עם כל הכבוד לנבחרי הציבור - זה משפיע עליו הרבה יותר". לדבריו, כשקמה ממשלת גנץ־נתניהו הפריטטית, היה לו ברור שהיא לא תחזיק מעמד: "כל אנשי גנץ חיים בסביבה חברתית של שונאי נתניהו, שאמרו להם השכם והערב שממשלה עם נתניהו זה כמו לישון עם האויב. בסוף בן אדם נשבר. גם כשקמה ממשלת בנט־לפיד אמרתי את זה, כי היו שם אנשים כמו סילמן וניר אורבך שסביבתם הקרובה הפעילה עליהם לחץ כבד מאוד".

מהסיבה הזאת נורדן סבור שחלק ניכר מהתיקון שהמערכות הציבוריות זקוקות לו יבוא מלחץ חברתי על נציגי הציבור הימנים. "אנחנו חייבים לדרוש מהפוליטיקאים שלנו לפעול, אנחנו לא עושים את זה מספיק. הרי ב'ליל גלנט', כשהמדינה שותקה, הציבור הימני ישב בבית. אם לא נלחץ על נבחרי הציבור שלנו, נדרוש מהם לפעול וגם ניתן להם גב, הם לא יצליחו לשנות דבר".

מה הציבור יכול לעשות?

"לכתוב ברשתות החברתיות, לשלוח מכתב לנבחר ציבור, להפגין, להפעיל לחץ, כל אחד בגזרה שלו. כיום יש לנו הרבה יותר השפעה מאשר בעבר. לאחרונה הסברתי לילדיי איך דרסו את הציבור הימני בתקופת אוסלו ובהתנתקות. לא הייתה לנו שום פלטפורמה תקשורתית, לא היו רשתות חברתיות. מהבחינה הזאת ערוץ 14 חולל מהפכה של ממש. היום הדברים נאמרים וזה מגיע למרחב הציבורי, לכיכר העיר הווירטואלית, ואי אפשר לחסום את זה. זה דבר ענק".

הוא מבקש מהסביבה החברתית הקרובה של נבחרי הציבור להפעיל עליהם לחץ, ומדגים ספציפית: "אפשר לגשת לנבחר הציבור בבית הכנסת ולשאול אותו למשל מדוע הוא ממשיך להחזיק את הממונה על אגף התקציבים באוצר, יוגב גרדוס, שהוא בוגר קרן וקסנר".

אתה מתכוון לשר סמוטריץ'.

"כן, גם. אם ממשיכים להחזיק אדם כזה במשרד האוצר, אז נבחר הציבור הוא הבעיה".

ממה זה נובע?

"מתפיסה לא נכונה, מרגשי נחיתות ומדמיונות של אחדות. נבחרי הציבור חייבים להפסיק לתרץ, הם צריכים לפעול היכן שהם מסוגלים בלי לגמגם. אם יש אנשים משלנו שאפשר להכניס אותם פנימה, צריך לעשות את זה עכשיו. שוחחתי על כך עם אנשיו של סמוטריץ' ואמרתי להם שיש לנו הזדמנות נדירה. אגף התקציבים הוא אחד הגופים הכי חזקים במדינת ישראל. במשרד האוצר יש אנשי מפתח שקשה לתאר כמה כוח יש להם בידיים. יש לנו אנשי מקצוע מצוינים בימין, צריך להכניס אותם למערכות הללו כעת".

הוא מזכיר גם את שר התקשורת, שלמה קרעי: "אנשי קהילתו חייבים לאתגר אותו עם שאלות קשות, כמו מדוע תוכנית עם תכנים אנטישמיים כמו 'זהו זה' ממשיכה לקבל תקציבים ציבוריים? מדוע אריה גולן ממשיך לשדר מדי בוקר? הרי גם האיכות של התכנים הללו ירודה".

נורדן מציין בעיה נוספת שיש לציבור הימני: "העוצמה הכלכלית נמצאת בשמאל. שם מאוד מקובל ופופולרי להיות תורם של המחאה. בימין תורמים לבתי כנסת ולהקמת יישובים וישיבות, אבל הגופים החוץ־פרלמנטריים שלנו קמלים כלכלית. לערוץ 14 לדוגמה יש רייטינג הרבה יותר גבוה מאשר לערוץ 13, אבל ערוץ 13 מרוויח הרבה יותר מפרסומות. למה הציבור הימני לא נלחם בזה? חרם כלכלי זה דבר שהוכחנו שאנחנו מסוגלים לעשות. אנחנו צריכים להתעורר, כי אנחנו המרכז של המפה הפוליטית היום ואנחנו עדיין בתודעת מיעוט. מבחינת הדעות בעם ישראל, ערוץ 12 הם השוליים שבשוליים. אנחנו המרכז ואנחנו צריכים להתחיל להתרגל להרגיש מיינסטרים. זה עניין של תפיסה ונקודת מבט".

בנושא הזה יש לו ביקורת גם על המגזר שאליו הוא משתייך: "הציונות הדתית יונקת את הנורמליות ואת ההגדרה שלה מהעולם החילוני השמאלני. זה נובע אולי מהתחושה שהם טובים ומוכשרים מאיתנו, שצריך לקבל מהם גושפנקה, ומביא להתבטלות מסוימת בפניהם".

7 באוקטובר לא שינה משהו בנושא הזה?

"ב־7 באוקטובר נחשפו העוצמה והגודל של הציונות הדתית, כמו גם דמויות המופת שלה שהאומה נפעמת מהן. עם ישראל עומד פעור פה מול העוצמות הללו. החברה הדתית־לאומית נמצאת בתהליך התעצמות. ראיתי את זה בבחירות לרשויות המקומיות. היו לא מעט מקומות שבהם מועמדים דתיים לאומיים נתמכו על ידי אוכלוסייה חילונית, ומקומות שבהם הם נתמכו על ידי אוכלוסייה חרדית. זה נובע מכך שהחילונים נחשפים לדתיים הלאומיים בצבא ורואים בהם אחים, והחרדים ראו את החבר'ה בתוך עזה לומדים דף יומי והם מעריכים את זה. זה מגזר שיכול לתת לכולם. הציונות הדתית נותנת כליות, יישובים, בנים וגרעינים תורניים בכל מקום במדינת ישראל. החוכמה האמיתית היא לעשות את זה בענווה ובלי התנשאות מחד, ובלי רגשי נחיתות מאידך".

מחמאה מהצנזורית

עבדת עם נתניהו במשרד ראש הממשלה. איך הוא מתמודד עם הבעיות שאתה מתאר בספר?

"נתניהו לא סומך על אחרים ויש בזה מן הצדק, כי הוא באמת פנומן ונמצא כמה רמות מעל כולם. לכן לא תמיד משנה לו את מי הוא ממנה ועם מי הוא עובד, כי בתודעה שלו הוא בעיקר פועל לבד. זו בעיה בעיניי. אף אחד לא יכול לעשות הכול לבד".

אולי זה קשור לעובדה שהוא חילוני ולא מחובר לתפיסה של סייעתא דשמיא?

"אני חושב שנתניהו מחובר מאוד לתודעה שאומרת שעם ישראל הוא מעל הטבע ובהחלט מכיר בזה, יותר מהרבה נבחרי ציבור עם כיפה על הראש, בעבר ובהווה. הבעיה העיקרית היא שלנבחרי הציבור בישראל אין כלים לבצע את משימתם. קחי לדוגמה את נבחרי הציבור האמריקאים, הצוות שיש להם רחב מאוד בכמות ובאיכות והם מקבלים שכר ראוי. אצלנו חבר כנסת יכול להחזיק שלושה אנשים בלבד בשכר לא גבוה. אפילו תקציב לייעוץ מסודר אין לו".

הוא מספר על חבר כנסת שחבר בוועדת החוץ והביטחון, שאמר לו אחרי הטבח: "אני לא ישן בלילה, איפה הייתי?". "אחרי הטבח הוא הוציא את כל הפרוטוקולים של הוועדה כדי לנסות להבין מה קרה", אומר נורדן. "הוא סיפר שהגיעו לוועדה אנשי אמ"ן, מוסד ושב"כ וכולם אמרו לח"כים שחמאס רוצה להיות הריבון ברצועה ולבסס את שלטונו ולכן אין לו אינטרס לתקוף אותנו. הם טענו שכדי למנוע טרור חייבים לחזק את האינטרס של חמאס לשליטה בשטח ולתת אישורי עבודה בישראל, הכנסת סחורות וכו' וככה לא יהיה לחמאס אינטרס לייצר טרור". אותו חבר כנסת אמר לנורדן: "אתה מכיר אותי, אני לא יס מן. לא האמנתי שהחמאס שינה את עורו, אבל כולם אמרו את אותו דבר. כשהגיע הסבב שבו רק הג'יהאד האסלאמי תקף, הם אמרו לנו: אתם רואים? זה מוכיח את מה שאמרנו! ואז אתה כבר לא מעז לשאול שאלות, כי איך אני אאתגר דבר כזה?". הדוגמה הזאת, לדידו, מעידה על הכלל: "אין לנבחרי הציבור, כולל השרים וראש הממשלה, כלים לאתגר את המערכות האלה".

אתה סבור שהספר שלך יוכל לשנות משהו במציאות הזאת?

"כשהעברתי את הספר למו"ל של הוצאת ידיעות ספרים, דובי איכנולד, אמרתי לו שזה ספר חשוב והוא צריך לראות אור בדחיפות. איכנולד אמר לי שלא יוכל להתחייב על פחות משבועיים־שלושה, אבל אחרי שעתיים הוא שלח לי הודעה: התחלתי לקרוא, הבנתי את החשיבות". איכנולד נלחם על כך שהספר יראה אור דווקא בהוצאת ידיעות, והבין את חשיבותו מהרגע הראשון. "הצנזורית הצבאית שאישרה את הוצאת הספר התקשרה אליי במיוחד ואמרה לי: זה ספר מרתק וחשוב ואיזה אומץ יש לך! כולם מרגישים בבטן שיש פה שלטון פקידים, אבל הספר הזה מעביר את זה מהבטן לראש".

אלה מערכות רבות עוצמה. אתה לא מפחד?

"חברים שראו חלקים מהספר שאלו אותי את אותה שאלה, והזכירו לי שהמערכות האלה פגעו קשות באנשים חזקים ממני. דיברתי עם אשתי ואמרתי לה שיש בזה סיכון. היא אמרה לי שאין לנו פריבילגיה לא לפרסם את הדברים, כי אנשים משלמים על זה בחיים שלהם. האמת חייבת להיאמר".

רב-סרן עמישר בן דוד הי"ד
רב-סרן עמישר בן דוד הי"ד

פק"ל קפה זה לא מספיק

כשמשפחת נורדן עזבה את שכונת היובל בעלי ועברה לגיתית, מי שנכנס לדירה במקומם היו עמישר ושלומית בן דוד. עמישר נפל לפני כחודש בקרבות בעזה. "בעלי גרנו בבית הצמוד לאלירז ושלומית פרץ", הוא מספר. "בננו רז קרוי על שם אלירז. הבית שבו גרנו ואליו נכנסו עמישר ושלומית הוא בית שבתצ"א משנות ה־50 רואים שעל השטח שעליו הוא נבנה יש עץ זית, ומישהו בפרקליטות החליט שאם יש עץ, אז כנראה הוא של ערבי. אין לזה שום סימוכין, איש לא בא לדרוש את הקרקע, אבל בפרקליטות החליטו שזאת קרקע פרטית ולכן בג"ץ הורה להרוס את הבית. עמישר ושלומית נאלצו לחפש בית אחר".

כשאני שואלת על עמישר, הוא נד בראשו בצער ואומר: "עמישר היה אדם מדהים. לאחרונה שמעתי את השיר של התקווה 6 שמדבר על גיבורי־על שמסתובבים בינינו. עמישר היה כזה. הוא היה אדם מאוד עניו ובלי פוזה, אבל הוא היה גיבור־על, מתרומת הכליה שלו דרך הפעילות במד"א ועד המחנך שהוא היה. מסתובבים בינינו גיבורים שחלקם יושבים בגבעות של יהודה ושומרון. הייתי רוצה שהחברה הישראלית תדע להעריך אותם לא רק כשהם מתים, אלא בעיקר כשהם חיים".

הוא מספר על השכונה של עמישר בעלי, שבה גרו גם אלירז פרץ ורועי קליין הי"ד, גיבורי ישראל. "היו להם את כל הסיבות להיות ממורמרים. הורסים לנו בתים על כלום ושום דבר, אתם לא סופרים אותנו, למה שנתרום? אבל האנשים האלה מסרו את חייהם בשביל עם ישראל, והגיע הזמן שעם ישראל ידע להעריך אותם ולהודות להם".

לדעתו, הקבוצה הערכית והמסורה הזאת צריכה להתחיל לקחת אחריות ולהנהיג את עם ישראל. "המנהיגות של הציונות הדתית משתקפת במערך הלוחם. נהרגו כל כך הרבה מבני הציונות הדתית וזה לא כי הם מתאבדים, אלא כי זה האחוז שלהם במערך הלוחם. הפער התפיסתי בין הדרג של הלוחמים ובין זה של יושבי הקריה והפיקוד העליון הוא בלתי נסבל ומתחיל להוות סכנה אסטרטגית למדינת ישראל. הקצונה הבכירה לא מסוגלת להפנים את מה שאנשים בשטח רואים בעיניים. זה שהרמטכ"ל מגיע לעשות פק"ל קפה עם הלוחמים זה לא נקרא להבין את השטח. הרמטכ"ל נמצא בנתק חמור מאוד מהדרג הלוחם. אני שומע את זה מהמון קצינים – סרנים, סגני אלופים ואלופי משנה – שיש להם בטן מלאה על הפיקוד הבכיר. זה הולך ומחלחל וזו סכנה ותקלה חמורה מאוד. אנחנו עומדים בפני המערכה הכי גדולה של מדינת ישראל, מכריעה אפילו יותר ממלחמת השחרור. אנחנו לא יכולים להגיע אליה כמו שהגענו ל־7 באוקטובר. אסור לנו. חייבים לעשות שינוי".

***