עובדיה בן חורין ישב ליד הבקתה בארץ גושן ובהה בירח המלא, כשבזווית העין קלט את שכנו מוריס גרשוני מדדה לעברו בצליעתו המפורסמת, אותה הוא סוחב מאז שאחד הנוגשים התעצבן עליו ודפק לו מכות רצח.
"מה מוריס", אמר עובדיה, "למה אתה מסתובב בחוץ בשעה כזאת?"
"חייב קפה", הצביע מוריס על הכוס שבידו, "נשאר לכם אולי קצת חלב?"
"איך חלב אם הרגע אכלת כבש?"
"עוד לא קיבלנו את התורה", אמר מוריס, "וחוץ מזה אני הולנדי".
"אז למה לא בכוס נורמלית?"
"אל תשאל, אשתי כבר סגרה בבוידעם את כל הכלים של החמץ. תראה מה זה אירוניה – לקחנו מהמצרים כלי כסף וזהב, ובסוף אני שותה את הקפה שלי בכוס חד־פעמית. את הכלים של המצרים היא שומרת לחתונות של הילדים".
"בני כמה הם?"
"הגדולה בת חמש. למה?"
עובדיה, שאצלו הבכור הוא בן, קם לבדוק שהדם על המשקוף מרוח כמו שצריך. מה שבטוח בטוח.
"נו?" שאל מוריס, "יש לכם חלב?"
"הייתי מביא לך", אמר עובדיה, "אבל אשתי בדיוק שוטפת את הבית".
"אנחנו עוזבים הלילה את מצרים, בשביל מה לשטוף?"
"לך תבין".
ניצחון זה עניין פרימיטיבי
חצי דקה אחר כך הצטרף אליהם זכריה פרשני, כמו ששלושתם עושים כל שבת בבוקר כשהם עומדים בשיפולי בית הכנסת ומדברים על פוליטיקה, מצב הקיגל על הפלטה והטעויות של הקורא בתורה, לאו דווקא בסדר הזה.
"איזה ליל שימורים", נאנח זכריה, "אשתי פוצצה את הממ"ד במים מינרליים וקופסאות שימורים, ורק עכשיו גילינו שהכול קטניות".
"הייתי מוציא לך משהו", הצטדק עובדיה, "אבל אשתי שוטפת".
"גם אשתי שוטפת את הבית בפעם המי יודע כמה", אמר פרשני, "ואופה מצות ואורזת כאילו אנחנו יוצאים למסע של איזה 40 שנה".
"אנחנו לא?"
"אה", אמר פרשני בביטול, "לא יצא מזה כלום. כל היציאת מצרים הזאת זה תרגיל של ביבי, הונאת פירמידה אחת גדולה. ותאמינו לי, אני בתור עבד מבין בפירמידות".
"ומה עם כל המכות, והאותות, והמופתים?" הקשה עובדיה.
"אתה ראית את המכות בעיניים שלך?" קרץ זכריה, "לא, נכון? ולמה? כי היה חושך".
"גם החושך היה מכה..."
"עזוב אותך, כל המכות זה סיפור נחמד שלא באמת קרה. וגם אם קרה, זה הכול בזכות המדע והטייסים של חיל האוויר שאתם כל כך אוהבים להשמיץ".
"אתה סתם זורע פאניקה", אמר מוריס, "בסך הכול מה רע לך? הערב עושים על האש, יוצאים ממצרים, ותוך שבועיים אנחנו בארץ, חוגגים עצמאות ושוב עושים על האש".
"לחגוג? מה יש לחגוג? שהתעללת במצרים והבאת עליהם את המכות של החיים? נו, ומה יצא לך מזה?"
"מה יצא לי מזה? חירות. עצמאות. אחדות".
"איזה אחדות ואיזה נעליים. גם אשתי תלתה דגל וכתבה על המשקוף 'ביחד ננצח'. אבל אנחנו לא ביחד ובטח שלא ננצח, כי ניצחון זה עניין של אנשים פרימיטיביים שחושבים מהבטן. אנשים משכילים עם חשיבה רציונלית, כמוני, מבינים שהפתרון לקונפליקט עם המצרים הוא לא ניצחון".
"אלא מה?"
"לדבר. להגיע להסכם, לעסקה, בכל מחיר".
"ולהישאר עבדים של פרעה?"
"אתם עוד תראו – אנחנו אולי נצא ממצרים, אבל מצרים לא תצא מאיתנו".
"לא אכפת לי", חשק עובדיה את שפתיו, "אני רוצה להיות בן חורין".
"בדיוק", הסכים מוריס, "ובשביל זה חייבים לנצח".
"היום כבר לא צריך ניצחון, רק תמונת ניצחון", גיחך פרשני, "הבעיה היא שאנחנו לא יכולים להשיג אותה".
"למה?"
"עוד לא המציאו את המצלמה".
למה לא לחכות לקורח
"אז ננצח אותם", התלהט מוריס, "נצרוב בהם את התובנה שאיתנו לא מתעסקים".
"נו, אז תנצח", פיהק פרשני, "תצא מעזה... סליחה, ממצרים, ואז הם ירדפו אחריך ויאשימו אותך שהכנת מצות מדם של ילדים מצרים, וכל העולם יאלץ אותך לחזור להיות עבד כדי שמחיר הנפט לא יעלה. ואתם יודעים מה? יותר טוב להיות עבד. ראש קטן, בלי דאגות, לא צריך לנהל מדינה, לא צריך צבא... ובכל מקרה", חייך פרשני חיוך מלא משמעות, "אנחנו לא נצליח לצאת הלילה ממצרים".
"למה?"
"הערב־רב חוסמים את הגשרים ומתעמתים עם שוטרי בני ישראל".
"שוב? למה?"
"רוצים בחירות".
"עכשיו, באמצע משבר לאומי? לא יכולים לחכות לפרשת קורח?"
"אי אפשר לחכות יותר, חייבים להדיח את הדיקטטור. או, הנה אשתך סיימה לשטוף".
בפתח הבקתה ניצבה דמותה הסמכותית של נחמה בן חורין, או כמו שהיא קוראת לעצמה – בת חורין.
"למי קראת דיקטטור?" שאלה נחמה.
"סיכמנו שלא מגלים לה מה אתם חושבים עליה", לחש עובדיה בעצבנות.
"אולי במקום להתקשקש פה תקום ותעזור לי לארוז לקראת המסע?" נזפה נחמה בבעלה.
"זה בסדר", הזדרז מוריס להציל את המצב, "זכריה אומר שאנחנו נשארים בבית ושלא יהיה שום דבר".
האישה הנמרצת ניגבה את ידיה מהאקונומיקה ונעצה מבט חודר בזכריה. "זהו?" היא אמרה, "שכחנו מה עשו לנו? איך התעללו בנו? טבחו בנו? השליכו את הילדים שלנו ליאור? עד כדי כך יש לנו זיכרון קצר?"
"אסור להתגרות בגויים..." מלמל זכריה.
"ווי", נאנחה נחמה, "להזיז אתכם קשה יותר אפילו מקריעת ים סוף".
הגברים רצו לענות לה, אבל באותו רגע נשמעה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים וקבוצות הווטסאפ רחשו שמועות עקשניות על מכת בכורות מסתורית וכניעה מוחלטת של פרעה, שכבר לא הציב תנאים לעסקה אלא ממש ירד על הברכיים והתחנן שיניחו לו.
"לא היינו צריכים להתנקש בחבר'ה האלה, הבנים של הנייה... זאת אומרת של פרעה", אמר פרשני לחבריו בעודם רצים בבהילות אל מקום הכינוס שקבע משה.
"אתה יודע", התנשף מוריס, "יש לך מנטליות של עבד".
"מי ישמע, אתה אומר את זה כאילו זה משהו רע".
בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם לקראת מסע מפרך וארוך, גדוש בשיאים ובמשברים אבל איך אומרת נחמה, עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. כל מה שיהודים צריכים זה לעשות צעד אחד קדימה, אפילו אם זה לתוך הים. הם הרי רגילים שהנשים שלהם שוטפות כל היום, מה זה בשבילם לעבור ברטוב.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***