יציאת מצרים, כידוע, הייתה בחיפזון ולכן לא הספיק בצקם של בני ישראל להחמיץ. כלומר, בצקם של רוב בני ישראל. הבצק של חוגלה למשפחת גוני בן נפתלי דווקא החמיץ יופי, כי שלא כמו שכנותיה היא "הרגישה שמשהו מתבשל" והעדיפה להיות מוכנה לכל מקרה שלא יבוא. ראוי לציין שבאופן כללי היא הייתה אישה נורא דרוכה והיה לה רזומה עשיר של מוכנות־שווא, שהובילה לכך שבכל רגע נתון היו ברשותה מאפים זמינים.
אבל גם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעם בדור, ומפה לשם יצא שכשבני ישראל טחנו מצות בדרכם לים סוף, חוגלה לעסה לחמניות חמות ומהבילות שהוציאו את העיניים לכל העם. שלא לדבר על הריח.
ראוי לציין שלחוגלה היו די והותר מאפים כדי לחלק לעם, אבל התורה עוד לא ניתנה ולכן חוגלה יותר משמחה לעבור על איסור לא תיקום והודיעה לכל מאן דבעי שאת הבורקסים שלה אוכלים רק האנשים שלא צחקו עליה בפעמים האחרות שהיא אפתה לשווא. בקיצור, אפילו בעלה זבואל לא קיבל ביס.
וכל האנקדוטה הזאת לא עולה לסך "ביג דיל" לולא העובדה שתורת ישראל החליטה שזכר לאותה החמצה שלא הספיקה לקרות - כל בני ישראל יהיו אסורים באכילת חמץ בפסח לצמיתות.
זה כבר העלה לחוגלה את הסעיף.
היא ניגשה אחר כבוד לשר העשרות הקרוב למקום מגוריה כדי להביע את שאט נפשה.
"אדוני השר, שמי חוגלה למשפחת גוני בן נפתלי", היא הציגה את עצמה, ושר העשרות שהבין מההתחלה עם מי יש לו עסק לא בזבז זמן והעביר אותה ישר לשר החמישים.
"במה אני יכול לעזור?" שאל שר החמישים.
"תראה, לגבי איסור חמץ בפסח, עד כמה זה קריטי לכם העניין הזה?"
"תראי, ברמת העיקרון אין אנו יודעים שכרן של מצוות, אבל ככה ביני לבינך זה קצת ביג דיל", הוא ענה.
"אז אתה תצטרך להוציא לי פטור", היא עדכנה חזרה, "מה שקורה זה שאצלי דווקא היה מלא חמץ כשיצאנו ממצרים, אז אם הרעיון הוא שעל ידי אכילת מצות נזכור את יציאת מצרים זה פשוט לא יעבוד אצלי. אתה מבין, אני הכנתי מאפים מבעוד מועד. מצות לא מזכירות לי שום דבר מלבד העובדה שהיו לי שכנים שאננים".
"גברתי במחילה, אי אפשר לעשות קסטומיזציה להלכה, זה הכול תקף לכולם. זה כמו שנחליט שלא כולם צריכים לישון בסוכה".
"באמת החב"דניקים לא מקפידים על זה".
"מה זה חב"דניקים?"
"אין לי מושג, אבל נשמע לי שהם מקילים בזה. עכשיו שמע, אני בטוחה שיש משהו שאתה יכול לעשות לגבי איסור החמץ הזה..." היא אמרה תוך שהיא משרבבת לעבר השר עוגיית מעמול טרייה.
"גברתי, גם שוחד זה איסור תורה", הזדעזע שר החמישים.
"אם תחריג אותי גם מזה תקבל עוד מעמול", התעקשה חוגלה.
ניסיון השוחד כשל, אבל השמועה עשתה לה כנפיים שגברת אחת משבט נפתלי חוגגת פסח באכילת ארבע כזית פוקצ'ות עם תוספות.
"הא לחמא פצצה דאכלה אני לפני שנה בדיוק", היא הייתה מכריזה בקול ואז דופקת סנדוויץ' תוניסאי אל מול מבטו המשתאה של בעלה זבואל, שכאמור כרסם לחם עוני יחד עם שאר עם ישראל.
מהר מאוד עוד ועוד יהודים מתחכמים ניסו למצוא החרגות ממצוות נוספות, כמו פטור מפתיל תכלת לעיוורי צבעים או פטור מאיסור לשון הרע למי שיש לו משהו ממש ממש ספייסי לספר. האחרון גם היה של חוגלה. ובמילים אחרות - כל הסיפור הזה של ההלכה היהודית עמד על סף קריסה עוד בטרם תפס תאוצה.
העניינים הגיעו עד לשר אלפים אחד שהבין שעם הגברת הזאת צריך לדבר בשפה שהיא מבינה. הוא ניגש לחוגלה והודיע לה שיש לה היתר לאכול חמץ בפסח כי בצקה באמת הספיק להחמיץ, וגם כי "בטח לא תצליחי להכין משהו טעים שהוא גם כשר לפסח, אז זו באמת גזירה שאין הגברת יכולה לעמוד בה".
אם חוגלה הייתה יכולה לצרוח "צ'לנג' אקספטד!" היא הייתה צורחת אבל אנגלית עוד לא הייתה אז, שלא כמו אגו שתמיד היה ותמיד יהיה. אז חוגלה סימנה לעצמה מטרה להראות לכולם שכישורי האפייה והבישול שלה יכולים גם לחג מגביל כמו פסח. פרובלם סולבד.
מה שכן, אחרי משא ומתן קליל חוגלה הצליחה להוציא משר האלפים היתר לאכול שרויה (ואפילו מצה עשירה כל עוד היא מקפידה להציג את עצמה כ"חלק ספציפי מאוד מהעדה הספרדית", מה שהיה מאוד מאתגר כי עוד לא היה אז ספרד. וגם כי חוגלה הייתה אובייסלי פולנייה).
וכך, בזכות נשים קטנות נגאלו ישראל, ומאמציה המתמשכים של חוגלה לקרוא תיגר על ההלכה היהודית הובילו להתרת מצה שרויה ושאר פתרונות מבורכים לצליחת ימי הפסח לכל עם ישראל (מלבד החבר'ה החב"דניקים כמובן, שאף אחד לא הבין עדיין מה הם, אבל הייתה מין תחושה שבזה הם דווקא מחמירים).
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***