חירות של אמת

אין חירות של אמת ניתנת לעם על מגש של כסף אלא במאמץ מתמשך הכרוך בנכונות לשלם מחירים כבדים. תהליך היסטורי גדול ורחב היקף אינו נגמר באמצעות פעולה אחת, אולם לעיתים התהליך הגדול תלוי בפעולת מפתח מכריעה.

תובנה זו מונצחת במורשתנו בשבת הגדול המקדימה את חג הפסח, חג החירות: "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, והטעם לפי שנעשה בו נס גדול, שפסח מצרים מיקחו בעשור, כדכתיב: 'בעשור לחודש הזה וייקחו להם שה לבית אבות שה לבית'. ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה', כדאיתא בסדר עולם, ונמצא שי' בחודש היה שבת. ולקחו להם כל אחד שה לפסחו, וקשר אותו בכרעי מיטתו, ושאלום המצרים: למה זה לכם? והשיבו: לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו. והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלוהיהן, ולא היו רשאין לומר להם דבר, ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול". מכאן שתהליך הגאולה הגדול החל בנס גדול. למרות זעמם של המצרים על הפגיעה באלוהיהם, לא היה ביכולתם לעשות מאומה לעם ישראל.

על כך שואל רבי לוי יצחק מברדיטשוב: "מפני מה ייחסו וקראו לזה הנס 'גדול' יותר משאר הניסים, וכי לא היו ניסים גדולים יותר מזה הנס? והא נס קריעת ים סוף ושאר ניסים שעשה ה' יתברך עם עמו ישראל היו יותר גדולים מזה הנס?". ואנו נוסיף ונשאל: וכי לא היה נכון להכתיר את הכינוי "גדול" לתהליך כולו, ולא לשלב אחד ומסוים במהלכו?

רבי לוי יצחק השיב: "ולזה קראו אותו נס 'גדול', שנעשה בגדלות השכל. שלא היה להם שום מורא ופחד מן המצריים אף על פי שהיו רוצין לשחוט את אלוהיהם". התפנית התודעתית של עם ישראל היא זו שאפשרה לתהליך הגאולה 'הגדול' להתחיל, ובה היה תלוי כל התהליך 'הגדול' כולו.

תמצית המפנה שהכשירה את הקרקע לגאולה ולחירות הייתה גדלות השכל, בכמה מובנים: התעשתות ותפנית תודעתית דרמטית מתפיסה של עם משועבד ומושפל, שתלוי באדוניו, ואינו יכול להרים את ראשו כנגד אדונו, לעם שהתעשת ברגע אחד, לקח את גורלו בידו והיה מסוגל להתייצב בנחישות בפני אדונו. וגדולת השכל שמולידה את הגבורה, באה ומפיחה בלבבות עוז רוח, ללא מורא, בתעצומות נפש ונחישות ללא פשרות, עד כדי הנכונות להסתכן ולהתעמת עם המצרים כדי לזכות לחירות ולעצמאות הנכספת. מבחינה זו "זכות חירותנו היא הנכונות לשלם את מחירה".

יש גם מובן שלישי שהוא השורש לשני הקודמים: גדולת השכל היא התובנה הגדולה שאפשרה לעם ישראל את ההבנה המעמיקה מיהו, מהי זהותו ומהם יעדיו כעם מיוחד, שעליו להתעשת ולהתמלא בגבורה.

להיפטר מכבלי העבדות

איננו מציינים את הנס הגדול הזה רק כזיכרון היסטורי, אלא מבקשים להפיק ממנו לקח להווה, לימינו אנו. היציאה ממצרים, מעבדות לחירות, היא בעבורנו דגם לשימור החירות האמיתית בכל הדורות. כדי להגיע לחירות אמיתית ושלמה אין די בפעולה או אירוע חד־פעמי, בדור או שניים. מדובר במהלך מתמשך ותובעני. אומה חפצת חיים הרוצה בחירות אמת, צריכה לגלות נכונות להיאבק על חירותה לאורך זמן ולשאת במחיר, שכן כאמור: "החירות אינה ניתנת לעם על מגש של כסף". חירות לאומית אמיתית ומלאה תלויה בגדלות השכל, בבירור מרכיביה ויעדיה ובהבנת הגודל שבעצמיות הייחודית שלה, כדברי הרב קוק זצ"ל:

"לא כל כך נקל הוא לתפוש את המושג של עבדות בכל מלואו והקיפו, עד כדי להכיר איך להיפטר מכבליו, ולעמוד על המרחב של החירות וכו'. לא מלאכה קלה היא גם כן ההכרה של מושג החירות במילואו והיקיפו, עד כדי הבירור להיות נקשר בחירות של אמת ולא להיכשל בחירות מזויפת, שהיא הרבה גרועה ושפלה מכל עבדות".

ניתן בנקל לשגות באשליה של חירות בעוד שלמעשה שקועים בעבדות נרצעת. חירות של אמת כוללת שני שלבים עיקריים, פיזי ורוחני:

"א. החירות העצמית, חירות הגוף מכל שיעבוד זר. ב. החירות הזאת אינה נקנית כי אם על ידי חירותה של הנשמה, חירות הרוח מכל מה שהוא מטה אותה ממסילתה הישרה והאיתנה היצוקה במהותו העצמית".

השלב הראשון, החירות הפיזית - שחרור מכבלי שלטון זר, התרחש בפסח. השלב השני, החירות הרוחנית - עיצוב וגיבוש הזהות העצמית והתרבות הייחודית - החל בשבועות, במתן תורה. ימי ספירת העומר שבתווך מחברים ביניהם:

"הבדל שבין העבד ובן החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שברוחו הוא מלא חירות, ולהיפך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה הרוח הנישאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, וכו'. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מוצא שהוא יפה ושהוא טוב".

גם ברמה הלאומית, אומה יכולה להיות בת חורין מבחינה מדינית שלטונית, ולקיים הליכים דמוקרטיים, ועדיין להיות אומה נשלטת מבחינה רוחנית ותרבותית על ידי תפיסות עולם זרות, אופנות חולפות, אינטרסים ומטרות של אחרים. במצב כזה החירות של האומה היא למראית עין בלבד. הדרך לחירות רוחנית אמיתית מצריכה בירור מהו אופייה העצמי, וזה נעשה מתוך התורה ומתוך גדלות השכל. מהם יגובשו העקרונות שלפיהם תבנה את חברתה ואת מדינתה, ולא כחיקוי של אחרים. מתוך כך עליה לפעול ללא לאות כדי להוציאם לפועל בכל המערכות השלטוניות ובכל תחומי החיים, וזאת על אף המחיר שהיא נדרשת לשלם כדי להתקיים. כדי להבטיח את התהליך יש צורך בבחינה תקופתית, לערוך לנפש הלאומית "בדיקת חמץ" רוחנית־פסיכולוגית, כדי לבחון אם היא דבקה במטרותיה וברצונותיה העצמיים או שהיא עדיין משועבדת למטרות ורצונות של אחרים (שם):

"וכשאנו בודקים את החמץ לאור הנר אנו בודקים גם כן את חדרי הלב, לבער אחרי חומצת העבדות שנדבקה בנפשותינו, בכך נוכל להתנקות מכל כתם של העבדות, בין של אותה העבדות הגלויה, וכו', ובין אותה העבדות הכמוסה, המזייפת על ידי צבעים מזויפים של חירות שטחי טפל שמטעים על ידם את ההמון העיוור".

בדרך הארוכה זרועים מכשולים שיש לבערם, בדומה ל"ביעור החמץ": "אבל אלה שני סוגי החירות אינם באים, ואין האדם בתור אישיות פרטית ולא העם בתור קיבוץ שלם בעל רוח מיוחד זוכה להם, כי אם על ידי הביעור מכל גבולו את כל דבר המעכב את חירותו, שזהו חמצו, השאור שבעיסה, שהיזקו מצוי ביותר בעת אשר אור של גאולה מתנוצץ עליו".

למלא את הלב בעוז

מהו המסר של שבת הגדול לדורנו? בדור האחרון ישנו משולש אירועים המציינים את התהליך להשגת החירות האמיתית של עם ישראל. ביום העצמאות אנו מציינים את סיום השלטון הזר ואת החירות המדינית; ביום שחרור ירושלים אנו מציינים את ההתחברות המחודשת לירושלים ולמקום המקדש, שהם המקור לזהותנו היהודית ולחירות הרוחנית, וביום הזיכרון לחללי צה"ל אנו מתייחדים עם זכרם של מי שללא קורבנם לא היינו זוכים לכל אלה.

גם ביום העצמאות יש מעין נס גדלות השכל של שבת הגדול, סוג של מפנה קריטי. כך היה מורגל מפיו של מורנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שהנס הגדול שאירע בה' באייר הוא שהקב"ה מילא את ליבם של מנהיגי ישראל בעוז ותעצומות, להכריז על המדינה ועל העצמאות אף שהיו קולות לדחות זאת, כי היה ברור שההכרזה תביא למלחמה רב־זירתית עם חמישה צבאות של המדינות הערביות הסובבות אותנו. היה גם לחץ בין־לאומי מאסיבי לדחות את ההכרזה. ההחלטה להכריז על המדינה ועל העצמאות שיקפה את ההבנה מהי חשיבותן ואת הנכונות לשלם את המחיר.

יש היבט נוסף ואקטואלי. לעיתים נראית לנו החירות האמיתית כחזון רחוק, וסכנת הייאוש אורבת לפתחנו. בשבת הגדול אנו מזכירים לעצמנו שעם הנצח אינו מפחד מדרכים קשות וארוכות. כבר בתחילת יציאתנו לדרך הגאולה, ידענו שהדרך ארוכה וצריך סבלנות, ויהיו קשיים רבים בדרך שנצטרך להתמודד איתם, וכגודל האתגרים כך גודלה של הגאולה.

השנה, בשבת הגדול, בערב חג חירותנו, נעלה על נס את גדלות השכל והגבורה של אזרחים ואנשי כוחות הביטחון, שבבוקר שבת שמחת תורה לא איבדו עשתונות. הם הבינו את גודל הסכנה הנשקפת לאחיהם תושבי העוטף, אופקים ושדרות. אף שלא היה מי שינחה אותם מה לעשות, הם לא המתינו. ברגע אחד הם התעשתו, בגדלות השכל ובעוז רוח, יצאו מביתם, מכל קצוות הארץ, והתגייסו בחירוף נפש כדי להציל את אחיהם ממוות. הם היו נכונים לשלם את מחיר החירות הלאומית שלנו. חלקם אכן שילמו על כך בחייהם. התגייסותם בגדלות השכל שיבשה את התוכנית הגדולה של אויבינו השטניים שתכננו להמשיך במסע ההרג והרצח של יהודים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, רק משום שהם יהודים, ולהגיע עד תל אביב ולבסיסים רגישים של צה"ל. החלטתם לצאת, בהתעשתות של רגע, הייתה מכריעה ושינתה את המצב מהיסוד. בלעדיהם לא היה בשעות אלו מישהו אחר שיעצור את אויבינו. נזכור גם את מאות אלפי הלוחמים שהתגייסו בעוז רוח, גדלות השכל וללא מורא, כדי להעניש ולהרתיע את אויבינו ולהגן על גבולנו, והיו מוכנים לשלם את המחיר.

הם, כולם, מגש הכסף של חירות ישראל דהשתא. מפירות גבורתם תיבנה חירות ישראל לשנים רבות. עלינו להוקיר אותם ואת קורבנם ולזכור אותם לעד. גבורתם מצטרפת לשרשרת דורות הלוחמים הגיבורים של עם ישראל בכל הזמנים, ותהיה מופת לדורות הבאים.

"הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו ייקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו". (דברים לב, מג). "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי" (יחזקאל טז, ו).

הכותב הוא אלוף משנה במילואים וראש ישיבות ההסדר 'מאיר הראל' במודיעין ובאופקים

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)

***