ההפסד הוא הניצחון החדש

ייתכן שעד שהמאמר הזה ירד לדפוס, ישראל תהיה אחרי תקיפה רצינית באיראן. ייתכן שארצות הברית ובריטניה ומדינות נוספות יחליטו להפסיק לאיים על ישראל אם תחליט לעצור את הזרמת הדלק לטרור בעזה, והטירוף הזה, שאנו מספקים תחמושת להרג חיילינו, ייעצר. הדברים שאני כותב כאן נכתבים כדי שהדברים יקרו, הלוואי שעד שירדו לדפוס לפחות על חלקם ההנהגה הישראלית תעשה תשובה.

בפועל, נכון לרגע כתיבת המאמר הזה, מדינת ישראל חוששת להגיב. ולחשש הזה יש סיבות. איומה של ארצות הברית, הפטרון שלנו וספק הנשק שלנו, הוא איום רציני ואמיתי. כך גם החשש מבתי משפט בין־לאומיים ומסנקציות. אנחנו לא נמצאים בחלל ריק, וממילא אינני מזלזל כלל בחששות. אבל אי אפשר להנהיג מדינה בחשש תמידי. וזה לא רק שאי אפשר להנהיג, אלא שסיכויי החורבן גדלים. בליל הסדר נסב כולנו ונאכל מרור לצד מצות וחרוסת, כדי לזכור שהחירות שלנו נקנתה בייסורים, וגם שאינה תעודת ביטוח.

התחושה קשה, כי אני יודע שרבים הקוראים והקוראות כאן שהקדישו את מיטב זמנם בחודשים האחרונים למען המדינה, בשירות מילואים ארוך ומפרך, במסירות נפש ממשית למען המדינה. אני יודע שכשנמצאים עמוק בפנים, רואים את הדברים אחרת, ושם - בעומק השטח - רואים ניצחון. אבל בעת החדשה קרבות והתמודדויות לא מכריעים רק בשדה הקרב, אלא בלחצים שסביבם. ולא רק בטקטיקה, אלא גם באסטרטגיה ובקרב מוחות ותקשורת והשפעה. ושם, אנחנו נוחלים תבוסות.

חודשים של לחץ מסיבי, מחמאס, מארגונים שונים בארץ, ובעיקר בעיקר מהבית הלבן בארצות הברית עלולים להסתיים בניצחון האויבים שסביבנו. הדברים לא מתחילים באיראן כמובן, הם רלוונטיים לכלל הגזרות שבהן אנו נלחמים, ומהן אנו בורחים. שחרור החטופים לדוגמה, שנעשה בדרכי לחץ על הצד היהודי בלבד, הולך להעלות לנו בדם של אלפי יהודים. אם זה נראה לכם רחוק ולא מיידי - צר לי, אבל אתם פשוט עיוורים. אם יש מי שפותר זאת כבעיה מקומית של יהודה ושומרון שאליה ישוחררו הרוצחים, או של 'אזורים מסוכנים' כאלה ואחרים - ראינו (ולצערי לא הפנמנו) בשבעה באוקטובר שכולנו מתנחלים מבחינת האויב וכולנו על הכוונת.

מי שחושב שצה"ל הגדול יכסח, כנראה הספיק לשכוח את התרסקות כוחותינו בשבת השחורה. התפיסה הזאת של צה"ל הגדול מתעלמת מכך שלצידנו יש אויב נחוש ועקשן, ובעיקר כזה המאמין בצדקת דרכו. רק לאחרונה יצא פרסום רשמי שירי הרקטות מתחדש בתוך שעות מכל מקום שצה"ל עוזב. אך עדיין, ולמרות זאת, התפיסה השלטת בכיפה היא שמי שמבקש שנחזור לשלוט בעומק שטח האויב הוא משיחי, ומי שמבקש שרוצחים ישלטו בו הוא הנורמלי.

התפיסה הזאת איננה ייחודית לישראל. העולם המערבי כולו סובל ממנה. תפיסה שלפיה זכויות אדם הן הא־לוהים, היא עבודת אלילים שמכרסמת בכוחו העצום של המערב, ומגדילה פלאים את פצצת האסלאם הקיצוני. והדבר נמצא עמוק עמוק בהנהגה הצבאית והלאומית של ישראל, ובתקשורת ה'מיינסטרים': לסגת. לברוח. להפסיד. ההפסד הוא הניצחון החדש.

והעולם בעדנו כשאנחנו מפסידים. מחבק, מזיל דמעה ותומך. עד השנייה שבה אנו מפסיקים להפסיד.

אבל אל לנו להלין על העולם שעה שהתפיסה הזאת מושרשת עמוק עמוק בתרבות הישראלית. באנשי הרוח שסביבנו, בספרות, בעיתונות ובאקטואליה היומיומית שהם צורחים ואנו צורכים. והדבר חוזר ונשנה - בכל מקום שיש היעדר אור של כוחותינו, נכנס חושך האויב. אין חלל פנוי.

מי שמתגורר ביהודה ושומרון וגם ב'ערים המעורבות' מרגיש את הפחד השב לכבישים ולרחובות. רואים זאת בעיניהם של השכנים הערבים. עיניים שבחודשים הראשונים לאחר הטבח של 7 באוקטובר חששו ופחדו שהיהודים השתגעו, קלטו כעת שנותרנו כשהיינו. ששום דבר לא השתנה. וכך חוזר הטרור.

בשעה שבכירי הצבא נותנים הערות פיקודיות לחיילים שמנסים לשבור את האויב וממשיכים לעודד צמחונות, הלוחמים והמפקדים שבשטח פשוט משתגעים. כך גדלה מחדש הנהגה צבאית שבכיריה הם אלה אשר צלחו את הצבא בלי לטעות. כי מי שלא עושה לא טועה. והם, שלא עשו, מצליחים להתקדם עוד ועוד, עד שמנהיגים הנהגה שמהותה היא לספוג. שהטקטיקה שלה היא לחכות. ושאין בה פרומיל של אסטרטגיה.

אל תתבלבלו, בשטח החיילים שלנו עוצרים יום יום רוצחים ופצצות מתקתקות. יש לנו באמת הצבא הטוב ביותר בעולם. אבל באין הנהגה, ובאין אסטרטגיה, כל ההישגים המדהימים שהושגו כאן יימחקו כשהטבח מעזה יחליט שמתאים לו. או אז אלפי רוצחים ישטפו את הרחובות. ועשרות אלפי תלמידי רוצחים ילמדו את משנת חייהם. 'ההתנגדות' מנצחת.

אני מאמין שאפשר אחרת, אבל השינוי הנצרך מחייב התעוררות של כולם ושינוי עומק אמיתי. התעוררות שמשמעותה הפסקת חימוש האויב, האכלתו וריפויו, עמדה חד־משמעית מול ביידן ושימוש בכלי "שכנוע" שיעצרו את חגורת החנק שלו, הוצאה מיידית (!!) של אנשי הקונספציה בצבא, בשב"כ ובפוליטיקה מהמעגל הראשון, ותקיפה כפולה נרחבת בצפון – באיראן כתגובה על תקיפתם החצופה, ותקיפת צבא חיזבאללה, שתשמיד את רוב רובם של מאות אלפי הטילים המכוונים אלינו ומחכים לאות להשמדת חלקים נרחבים במדינתנו ובאוכלוסייתה.

אם אתם אומרים "כן, אבל...", עצרו לשנייה והסתכלו במה שקרה כאן בשבעה באוקטובר. עברו על סרטונים וידיעות, קראו סקרי עומק על האויב בימים ההם. אנחנו במלחמה, ואם לא נפנים את זה ונחליט לנצח, התשלום הבא לא יהיה 1,500 הרוגים. הוא עלול להיות חלילה פי 10, או פי 100!

***