אנחנו מצויים בערב פסח, והזמן הזה יכול לעזור לנו, ולו במעט, לנסות ולראות בפרופורציות היסטוריות ומהותיות את המציאות הנוכחית מול אתגרי הזמן. מאז שבעה באוקטובר, אני שואל את עצמי כמו רובם המוחלט של היהודים בעולם - איך יכול להיות שבעקבות הברבריות של חמאס - במקום אהדה, שטף גל אדיר של אנטישמיות את העולם כולו כלפי יהודי התפוצות וכלפי מדינת ישראל? איך ייתכן שמדינה הנלחמת על קיומה עוברת דמוניזציה ומואשמת ברצח עם, בה בשעה שהיא נלחמת בארגון רצחני המשתמש באזרחיו שלו כבמגן אנושי?!
בפרופורציות בין־לאומיות מדינת ישראל היא מיקרו זעירה. מדינה שיש בה פחות מעשרה מיליון אזרחים, על שטח שגודלו כשל הפארק הלאומי קרוגר שבדרום אפריקה. והמדינה הזעירה הזאת פותחת מהדורות יום אחר יום בעולם כולו.
בתור התחלה, העם היהודי כלל לא היה צריך להיות כאן. אנחנו העם היחיד מבין האומות העתיקות שעדיין קיים, העם היחיד בהיסטוריה המתועדת ששרד הגליה המונית, נפוץ לכל פינה בעולם, ואז התאגד מחדש וחזר למולדת אבותיו. גלות מפרקת עמים, כך היה בעולם כולו, ובתוך דור או שניים עמים שהוגלו נטמעים בגלויות שחיו בהן. המוסכמה הזאת פשוט לא עובדת על העם היהודי. ולצד ההישרדות הפלאית שלנו כעם, שורדת גם השנאה מולנו.
"שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". מילים בנות 2,500 שנה, שנראה כאילו נכתבו היום. ובעצם בכל דור ודור בצמיחתו של העם היהודי. נבואות הנביאים ממשיכות ומלמדות אותנו הן על הגלות שהייתה, הן על המלחמה על קיומנו, והן על הגאולה הנוכחית והעתידית: "ושב ה'... וקיבצך מכל העמים... אם יהיה נידחך בקצה השמיים משם יקבצך ה' אלוקיך ומשם ייקחך... אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה" (דברים ל, ג-ה).
זו הבטחה הכתובה בתורה, 3,300 שנה של הבטחה שליוותה אימהות ובנות, אבות ובנים בשרשרת הדורות היהודית. ההיסטוריה היהודית היא על־טבעית. יש לה חוקים מיוחדים משלה. וזה המסר של ליל הסדר. לילה של עם פלאי, שנולד בעבדות מצרים ואז יצא ממנה - בסערת ניסים, אותות ומופתים אדירים, עשר מכות וקריעת ים סוף - על ידי א־לוהים, בכבודו ובעצמו.
כל ניסיון לכפות הסבר רציונלי על ההיסטוריה שלנו ועל האירועים האחרונים, כולל שבעה באוקטובר ומה שבא בעקבותיו - דינו להיכשל. כי אין הסבר רציונלי. רק על טבעי. נובא לאברהם, נכתב בתורה, נמסר על ידי נביאינו - וסופר שנה אחר שנה, בלילות הסדר שלנו במשך מאות שנים.
כי השנאה כלפינו איננה שנאה בשל העובדה שכבשנו, ואיננה שנאה בשל היותנו זרים בארצות אחרות. השנאה היא מהותית ועמוקה. אנו רואים זאת בבתי משפט בין־לאומיים, אנו רואים זאת במוסדות האו"ם, אנו רואים זאת בגינויים חוזרים ונשנים שמתעלמים לחלוטין מטרור ואונס ורצח ומאשימים תמיד את מדינת היהודים, את ישראל.
די להאשמה העצמית
יש המגיבים לניתוח זה בחוסר אמון. לא יכול להיות. מדינה יהודית נועדה לשים קץ לשנאה, לא למשוך אותה. ובניסיון להכחיש את המובן מאליו - שישראל והעם היהודי הם מדינה ואומה שלא כאף אחת אחרת - אנחנו עשויים להיגרר להאשמה עצמית. לכאורה אנחנו חייבים להאשים את עצמנו, אחרת למה כל השנאה? ושוב לכאורה, אם העולם שונא אותנו חייבת להיות לו סיבה טובה; וכך יהיו המתרצים שאיכשהו מגיעה לנו השנאה שלהם. כי אם רק הייתה מדינה פלשתינית היה שלום, וכל העולם היה אוהב אותנו. אם רק היינו עוזבים את ירושלים, הם היו מקבלים אותנו.
וכך זה ממשיך - אם רק נפסיק להגן על חיינו בחירוף נפש, ונחזור לגבולות 1948, הם יסלחו לנו. ועל הדרך שוכחים שב־1948 תקפו חמישה צבאות את מדינת ישראל הצעירה והקטנטנה. אם רק נעזוב את עזה, יהיה שלום. אלא שאחרי 'ההתנתקות' במקום שלום תוגמלנו ברקטות. והדברים ממשיכים עד ימינו אנו, באכזריות הבלתי נתפסת של שבעה באוקטובר. וכל ניסיון - לפני כן או מאז - להקים מדינה פלשתינית, נדחה. לא על ידי ישראל אלא על ידי ההנהגה הפלשתינית.
אנו צריכים את בהירות הדורות שעברו. עכשיו יותר מתמיד, עלינו לראות את אויבי ישראל כפי שהם. עלינו לדעת מי אנחנו - לא להתנגד, אלא לאמץ את הייחודיות של מדינת ישראל ושל זהותנו היהודית. עכשיו הזמן לשקול מחדש את כל ההנחות המקובלות של הזהות היהודית. עלינו להבין שאם אנו רוצים באמת להבין את המתנה הא־לוהית של הארץ והמדינה המודרנית שלנו, עלינו לראותה כחלק מהשליחות הא־לוהית שלנו. יש לנו משימה א־לוהית כחלק מהיותנו עם הנושא את שם ה׳ בעולם, כחלק מהיותנו עם ישראל.
שווה את הכאב היהודי
הדור החדש של יהודי התפוצות שואל את עצמו את השאלות הללו. בקמפוסים ברחבי צפון אמריקה ובעולם, צעירים יהודים רבים מבולבלים מהשנאה שחשבו שלעולם לא יראו. והיא מציפה שאלות בוערות - מה זה אומר להיות יהודי? האם זה שווה את הכאב והסכנה? הדור החדש הזה גם יתהה מדוע כה רבים שונאים אותנו. כשהאנטישמיות והשואה מאפילות על התודעה היהודית שלהם, הם מתמודדים עם תחושת חוסר אמון וגם עם האפשרות האמיתית לחפש דרך לצאת מכל זה, על ידי פרישה מהעם שלנו - התבוללות.
התשובה נמצאת בליל הסדר. כשנשיר את מילות "והיא שעמדה", ונעמיק להרהר בשבעה באוקטובר ובכל מה שקרה מאז, כחלק מההקשר הרחב יותר של ההיסטוריה היהודית, נזהה בפניהם של לוחמי חמאס את אותה מטרה חסרת תכלית – אותו חוסר משמעות – שהיו לקוזקים הרוסים ששרפו אותנו בבתינו, לאינקוויזיטורים הספרדים שעינו אותנו במרתפיהם, לרומאים שטבחו בבני עמנו ושדדו את בית מקדשנו, ולנוגשים המצרים שהעבידו אותנו עד שגופנו נשבר. החידוש הגדול של ליל הסדר הוא שזה לא נעצר שם. לצד הגלות ישנה גם הגאולה. לצד הבטחת הקושי ישנה הבטחת השחרור והחופש.
הבה נמסור את האמיתות הללו לילדינו, את הנצחיות והאמת שיש בתורה ומצוותיה, כדי שידעו מי הם; כדי שלא יעשו את הטעויות שלנו; כדי שיכירו את אויבינו ולא יפחדו מהם; כדי שיאמינו בעצמם ובמשמעות ובתכלית של היותם יהודים; כדי שיהיו להם הכלים והחוכמה להבין את העבר שלנו ולהתמודד עם ההווה שלנו, וההשראה והביטחון לעצב את העתיד שלנו; כדי שיהיה אכפת להם מהעם היהודי ומהשליחות והגורל הא־לוהיים שלנו וכדי שירצו להיות חלק מהם, מספיק כדי לרצות להגן עליהם ולחיות אותם דרך ערכיהם - ולהעביר אותם הלאה לילדיהם שינהגו כמוהם.
יהי רצון שיברך ה' את כולנו שפסח הזה, זמן הניסים והגאולה, יביא עימו את הגאולה השלמה, שבה ימחה "ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים, וחרפת עמו יסיר", זמן שבו ישררו החירות והשלום בכל העולם כולו.
הכותב הוא הרב הראשי של דרום אפריקה
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***