
אחר הצהריים, כשראינו את האוטובוסים עמוסי החיילים מטפסים בכביש שעולה ליישוב שילה, התחלנו להבין. דקות לאחר מכן, שבת של תפילות, חששות וניסיונות לדלות פרטי מידע בכל דרך, התאספה אל רגע סתמי בתפילת מנחה, שבו אחד השכנים שכבר הגיע אליו המידע בישר לנו: הנער בנימין אחימאיר, רועה הצאן שנעלם בבוקר יום שישי, נמצא ללא רוח חיים. הממצאים לא הותירו ספק, כך דיווח משמועה, הוא נרצח באכזריות באותו בוקר.
יותר מ־24 שעות של מתח וחיפושים עברו על משפחת אחימאיר, תושבי חוות גל יוסף, מתיישבי גוש שילה כולו ואלפי המתנדבים שהתקבצו כדי לסייע בחיפושים אחר הנער בנימין אחימאיר הי"ד. בנימין, בן 14 בלבד, יצא למרעה מחוות גל יוסף שממוקמת באזור מה שהיה פעם בסיס מבוא שילה, מזרחית לציר אלון, בשעה שש וחצי בבוקר. כעבור שלוש שעות הבחינו חבריו בעדר הצאן שחזר מהמרעה, למרבה ההפתעה בלעדיו. בהתחלה ניסו ליצור איתו קשר, לחפש אחריו בסביבה או לנסות להבין אם עזב את הגבעה בלי ליידע. למשך זמן מה חשבו שהוא מתבודד או מטייל לבדו.
לקראת השעה 12 בצהריים, משלא נודע שום זכר לבנימין, הועברה הידיעה על היעלמותו לגורמי הביטחון. זה לקח מעט זמן, בערך שעה, עד שמשמעות האירוע הופנמה במלואה, והמערכות הצבאיות והאזרחיות עברו לתצורה של חשש לאירוע חטיפה באופן מלא.
כמעט במקביל, הוקמו שני חדרי פיקוד – צבאי ואזרחי. חפ"ק אחד, שהובילה המועצה האזורית בנימין ובפרט מחלקות הביטחון והקרקעות שלה, הוקם בשטח החווה. שלושה קילומטרים צפונה לו, סמוך לכפר דומא, הוקם החמ"ל הצבאי בהובלת מפקד חטיבת בנימין אל"מ לירון ביטון, מפקד האוגדה תת־אלוף יקי דולף ואלוף הפיקוד יהודה פוקס.
המאמצים באותו שלב התעצבו בהתאם לשני תרחישים אפשריים: חטיפה, או הימצאות של הנער בשטח בנסיבות שונות. לנוכח תרחיש ההיעלמות בשטח פעלו שני החמ"לים במקביל בהפעלת רחפנים, סריקה רכובה באמצעות רכבי שטח, סריקה רגלית וסריקה של מסוק חיל האוויר שהוקפץ למקום. גם יחידות כלבנים ויחידות מיוחדות הוקפצו. על פי מקורות, השב"כ הפעיל אמצעים חריגים כדי להשיג מידע כלשהו על הנעדר.
בתוך זמן קצר התחילו ההודעות להתרוצץ בקבוצות הווטסאפ, ואלפי מתנדבים הגיעו כדי לחפש את הנער האובד. על פי הערכות המועצה, בשעות השיא של החיפושים, לפני כניסת השבת, סרקו את השטחים שסביב החווה בין 2,000 ל־3,000 מתנדבים. המוטיבציה הייתה אדירה, אך גם אי הסדר חגג יחד איתה. למרות הניסיונות למפות את השטח ולחלק אותו באופן מסודר בין המתנדבים והאמצעים השונים, בפועל העבודה במהלך שעות האור של יום שישי הייתה די בהולה ולא אפקטיבית מספיק. רק כשעלה האור למחרת ונעשתה התארגנות מחדש, הושגה גם התוצאה המבוקשת.
החיפושים התמקדו במסלול המשוער שבו נוהגים רועי הצאן ללכת, ובשוליים הרחבים שלו. בצל החשש לחטיפה, חלק מהצוותים הגיעו גם למאהלים של בדואיים בסביבה ולפאתי הכפרים הסמוכים אל־מועייר ודומא, וניסו לדלות מידע או אפילו למצוא את בנימין עצמו באחד הבתים. חלק מהחיכוכים שנוצרו בין מתיישבים לפלשתינים ופורסמו בכלי התקשורת בהרחבה, אירעו במסגרת החיפושים.
לכל אורך החיפושים הללו, חדר הפיקוד הצה"לי החליט על כיתור של הכפרים הסמוכים דומא ואל־מועייר, כולל בידוק ביציאות, אך נמנע מכיתור רחב יותר של האזור כולו והידוק האחיזה. בזמן אמת, ומתוך חשש ממשי לחטיפה, נשמעה בהתיישבות לא מעט ביקורת על ההחלטה הזאת. היו שסברו שחשש לחטיפה מחייב "הפיכת קערה" ברמה האקוטית ביותר, מתוך הנחה שפרק הזמן שעבר מאפשר לחוטפים להתרחק ובהמשך להיעלם. גורמים שעימם שוחחנו הסבירו כי באותו זמן, כשלשב"כ אין אפילו קצה חוט על אפשרות של חטיפה, ההבנה של המח"ט הייתה שבנימין עודנו באזור – חי או מת – ולכן לא נדרש יותר מאשר כתר מקומי.
ככל שחלפו השעות, ירדה החשיכה ונכנסה השבת, מספר המתנדבים פחת והובלת החיפושים הופקדה בידי יחידת מרעול – יחידת מילואים של אנשי שטח, שהוקמה בעקבות חטיפת שלושת הנערים ב־2014. החיפושים נמשכו כל הלילה, באמצעות פצצות תאורה שהאירו את האזור כולו, רחפנים תרמיים, מסוק שחג כל העת ואמצעים מסווגים. אך בכל אלה לא הייתה תועלת, והחיפושים נמשכו גם עם עלות השחר.
ביום שבת עצמו החיפושים לבשו צורה מסודרת ומקצועית הרבה יותר. כל הכוחות ביצעו תכנון משותף של המשימות, וחילקו גזרות באופן מדויק. במשך כל הזמן הזה, המאהל של החפ"ק הצבאי והמאהל של החפ"ק האזרחי המשיכו בתפקוד מלא, כשראש המועצה ישראל גנץ וראשי המחלקות הרלוונטיים מעבירים שם את השבת. סמוך לשעה 12 בצהריים רחפן שסרק את האזור זיהה ממצא חריג במרחק של 200 מטרים מהחווה. הוא כיוון לשם כוח, והם זיהו את גופתו של בנימין אחימאיר הי"ד במצב שבו אין לטעות – הוא הותקף בסכין ובמוטות ונרצח באלימות קשה.
בכוח המוצא היה גם אליהו ליבמן, ראש מועצת קריית ארבע-חברון לשעבר ואביו של אליקים ליבמן החטוף בעזה. הוא תיאר את הזירה שמצא: "היה מראה מזעזע ביותר. שלושה מטר ליד הייתה סכין עם דם ועוד אבן עם דם, והפלאפון שלו היה ליד שבור ומנופץ. ממש אכזריות. זירה קשה ביותר". יחד איתו הגיע לגופה אלוף משנה חזי נחמה, תושב עלי, שגם הוא כמו ליבמן קפץ למשמע הקריאה ביום שישי והעביר שם את השבת.
המיקום שבו נמצאה הגופה, אחרי 24 שעות של חיפושים מאומצים עם כל המשאבים שבידי מערכת הביטחון והמערכות האזרחיות, הפתיע את כל המעורבים. מדובר בשטחים שנסרקו שוב ושוב, ברגל ומהאוויר. אחד הצוותים שחיפש במהלך יום שישי העיד שעבר במרחק של 15 מטרים ממקום מציאת הגופה. היא אומנם הסתתרה בין הסלעים, אך העובדה שגם אמצעים תרמיים לא הצליחו לזהות אותה על אף שסרקו את המקום בלתי ניתנת לפירוש. אחד מהגורמים שהוביל את החיפושים אמר לי: "זה כאילו היה משמיים, אין שום הסבר הגיוני לזה".

הכישלון: תנו לחיות בשקט
מיד לאחר מציאת הגופה, כאמור, החלו האוטובוסים לזרום מבסיס האימונים של חטיבת כפיר בבקעת הירדן אל מרחב גוש שילה. במקביל, כוחות מג"ב גדולים מאוד גדשו את הגזרה. מבני ציבור ביישוב שילה הפכו למגורי חיילים, והיישוב כולו לחצי בסיס צבאי. הרקע, כפי שנאמר בהודעת דובר צה"ל, הוא עימותים שפרצו בין מתיישבים לפלשתינים. ראוי לציין, בשולי הדברים, שהודעות דובר צה"ל היו מאוזנות באירוע הזה הרבה יותר מאירועים קודמים, כמו אירוע פציעתו הקשה של יחיאל אינדור בקיץ האחרון, שם הואשמו המתיישבים בתקיפה באופן אוטומטי.
הדבר עורר זעם בהתיישבות. לא בגלל שעיבוי הכוחות הוא דבר רע בהכרח, אלא בגלל מערכת כפתורי ההפעלה של הפיקוד הבכיר בצה"ל. חשש לחטיפה שמתגלה בסופו של דבר כרצח הוא עילה לכתר מקומי וממוקד מטרה ומאמצים לתפיסת המחבלים בלבד, אך חשש לנקמה של מתנחלים מצדיק הזרמת כוחות בסדרי גודל של שני גדודים, שעוצרים את כל הפעילות השוטפת למשך שבוע ומציפים את מרחב התפר בין היישובים לכפרים הערביים.
בחודשים האחרונים, מאז מתקפת 7 באוקטובר, המילה קונספציה זכתה לעדנה שלא הייתה לה מזה חמישים שנה. כולם מזועזעים ממנה, ומי שמודבקת לו האשמה של "שבוי בקונספציה" הוא מוקצה מחמת מיאוס. כולם מסכימים שצריך להשתחרר מהקונספציה, מימין ועד שמאל, השאלה היחידה היא מה זו הקונספציה. מה היא אותה תפיסה קלוקלת שהובילה אותנו למשבר הלאומי חסר התקדים שבו אנו נמצאים.
אכן, יש הרבה מרכיבים לכישלון, אך הבולט שבהם הוא צורת החשיבה שפיתחה מערכת הביטחון במשך שנים, שלפיה הטרור הוא דבר שאפשר לחיות לצידו. אם רק תאפשר לו שגשוג כלכלי, תפעל נקודתית לסכל פעולות שהבשילו לידי מעשה ותעבה כוחות בזמני מתיחות – תוכל לחיות איתו לנצח. זאת השיטה שננקטה בעזה, אחד לאחד, וזו השיטה שממשיכה לשלוט ביהודה ושומרון כיום באופן מוצהר.
כל בר דעת, אפילו אין לו דרגות על כתפיו, מבין שכניסה לעזה וניקוי קיני הטרור בשנת 2010 הייתה פשוטה ויעילה פי כמה מהמלחמה המתמשכת שאנו נתונים בה כיום. כמות חיי החיילים שהייתה נחסכת, תקציבי העתק ואפילו חיי אדם של תושבי עזה שכה נוגעת לליבם של מנהיגי העולם, הייתה יכולה להיחתך בחצי. כעת יש לנו הזדמנות להפיק את הלקח – גם בלבנון, אך עוד יותר מכך ביו"ש. האם נגזר עלינו לנהוג באותה טיפשות, ולומר לעצמנו כעת את אותם המזמורים לפיהם אנו שולטים מודיעינית במרחב והאיום מקיני הטרור ביו"ש אינו קיומי, כפי שפמפמו לנו המומחים במשך שנים לגבי עזה? איזו מין איוולת זו.
יאמר החכם: ישנם סדרי עדיפויות. קודם עזה ולבנון, רק אחר כך יו"ש. בהחלט יתכן. אלא שכבר למעלה מחמישה חודשים, מאז פרוץ המלחמה, יושבים ביהודה ושומרון כוחות עצומים של לוחמי מילואים שמוכנים לפקודה. הטענה היא לא על מה שלא ניתן לעשות, אלא על מה שניתן בכוחות הקיימים ולא נעשה. גורם בהתיישבות שח לי השבוע: "הצבא בזבז חצי שנה של לוחמים בגזרה. יושבת פלוגה על קטע של שלושה קילומטר כביש – ומאבטחת. במקום לעלות להתקפה על קיני הטרור, רק עסקו ב'לא להבעיר את השטח'. זה בזבוז משאבים נוראי".
הבעיה היא ללא צל של ספק בתפיסה. מבחינת פיקוד המרכז, ההישג המבצעי ברמדאן הוא שמירה על שקט ומרקם החיים. הדבר היחיד שעשוי לגרום להקפצת סדרי כוחות גדולים וכניסה למצב חירום, היא סכנת התפרעות של מתיישבים בתגובה על רצח חברם. הרי ישנו פתרון קל יותר שדורש פחות משאבים לחשש מנקמה יהודית: אם באותו יום גדוד לוחמי ההכשרה של כפיר היו מצטרפים לצוות קרב חטיבתי בהובלת גדוד המילואים שתופס את הגזרה בפשיטה על קיני טרור באל מועייר, אני ערב לאלוף הפיקוד שאפילו רעול פנים יהודי אחד לא היה דורך על אדמת הכפר.
איני אופטימי באשר לשינוי התודעתי בפיקוד הבכיר בצה"ל. השתרשות האיוולת היא תהליך של עשרות שנים, שלא ישתנה אפילו בעקבות אירוע דרמטי כמו טבח שמחת תורה. במובן מסוים, המצב עלול אפילו להחמיר. אם אכן יתפטרו כל המעורבים בכישלון מתפקידם, כפי שכבר דווח מכמה מקורות, יצטרכו בפורום מטכ"ל למצוא את ממלאי המקום. במבט השטחי, שלא מבקש להתנער מהקונספציה, האלוף יהודה פוקס הוא מהיחידים שלא דבק בהם רבב ב־7 באוקטובר: גזרתו נותרה בשליטה יחסית, ואף טעות שהוא ביצע לא הובילה ישירות לטבח. זה פתח לכך שדווקא מפקדים כמותו, שמביאים לידי ביטוי את התפיסה החולה של מערכת הביטחון, יזכו לקידום. והלוואי שאני טועה.
לתגובות: [email protected]
***