סולמות וחבלים

ערב מספרי סיפורים

מכירים את זה שילדים מבקשים לפני השינה בסופו של סיפור: "עוד פעם"? אנחנו, המבוגרים, מסבירים לעצמנו שהם לא רוצים לישון, שהסיפור החוזר הוא רק תירוץ, וזה מן הסתם חלק מהאמת, אבל אולי לא כולה. הרי אם אנחנו היינו מסיימים זה עתה לקרוא סיפור, לא היינו מבקשים "עוד פעם", היינו מבקשים "סיפור אחר". אנחנו כבר יודעים איך זה נגמר, ומה הטעם להתחיל שוב? ספר אחר יביא מידע חדש. אבל ילדים אולי מצליחים להרגיש טוב יותר את תכליתו של סיפור – לא הסוף, לא העובדות, לא הנתונים – הסיפור הוא אנחנו, והחוויה העמוקה שעוברת עלינו כקוראים, חוויה שנוגעת בנפש שלנו, שיש בכוחה להזיז אותנו.

זה הסיפור של ליל הסדר, שבו אפילו כולנו חכמים, נבונים ויודעים את כל התורה, את כל העובדות והפרטים – עדיין יש חוויה שחשוב שנעבור, חוויה משנה חיים.

זו גם אחת הסיבות שבגללן אני כותב סיפורים. סיפור טוב אחד יכול לחולל בנפש מה שהרבה דברי טעם ודעת לא יכולים, מפני שהדברים הללו נחסמים פעמים רבות במסננת ההיגיון, הקיבעון ועמדות מוצא תקועות, אבל הסיפור יודע לגעת בלב.

מישהו פעם שאל אותי כשהייתי ליד הרב אבינר לגבי סיפור שכתבתי, האם הוא אמיתי. עניתי שלא. הרב אמר שסיפור אמיתי קרה פעם אחת לבן אדם אחד, אבל סיפור דמיוני קורה כל הזמן להמון אנשים. זה ממש ככה. והנה עוד חלוקה שאני מחלק בין דמיון למציאות: בקריאת סיפור אמיתי יש תמיד ממד של מציצנות, הקורא עסוק לאורך הקריאה כולה בעולמו של הסופר, הוא שופט אותו, בז לו וחושב עליו. בסיפור דמיוני אין טעם להציץ בסופר או בדמויות, הן פרי הדמיון, ובשל כך נשאר להציץ פנימה – אל עצמנו, והסיפור הופך ממשקפת למראה. כל הדמויות הן פנים שונות שלי, הקורא. כל ההתרחשויות נועדו לקחת אותי אליהן, לחוות, להתבונן, לדעת את עצמי ולתקן.

ומה שנכון לגבי הקורא נכון שבעתיים באשר לכותב: בכתיבה אוטוביוגרפית יש החצנה בלתי נסבלת, אבל גם הכחשה וייפוי, בכל זאת אנשים קוראים עליי ואני חייב לבחור בקפידה כיצד אציג את עצמי. כתיבה אוטוביוגרפית לכאורה מעידה על אומץ ליבו של אדם להתמודד עם עצמו, אבל האומץ הזה נגוע לרוב בזיוף. סוף סוף הוא מציג את עצמו לראווה, ויפה לו שהמצג יחמיא. ומרוב עיסוק בהצגה כלפי חוץ, נזנח הבירור הפנימי. לכן באופן מפתיע דווקא כתיבת ספר דמיוני היא הזדמנות בשביל הכותב לצאת למסע אמיתי של התבוננות פנימה, חפה מהצגות.

אולי זו הסיבה הלא מודעת שבגללה כתיבה בלתי מתוכננת לקחה אותי בספר החדש, 'סולם גנבים', אל הזירה הכי רחוקה מזו שבה גדלתי: זירת המצוקה והפשע. דווקא שם מצאתי הזדמנות לחוות לעומק שאלות הנוגעות להורות, זוגיות ומשפחה, ולשאול שאלת יסוד: האם יש לנו באמת סיכוי לבחור אחרת מהמקום שמתוכו צמחנו, האם אנחנו בני חורין להיות משהו אחר, ואיך להתייחס להורים שהאכילו את הילד גם מנה גדושה של מרור? השאלות לכאורה נשאלות עליהן, על דמויות רחוקות מעולם אחר ומורכב, אבל התשובות נמצאות בכל אחד מאיתנו.

מתי אלמד לבחור נכון?

בעצם זו האמירה המכוננת של ההגדה. בניגוד למקובל, ליל הסדר לא נועד לחבר אותנו אל העבר ולהציב עובדה שלפיה אנחנו ממשיכים אותו. כמעט להפך: ליל הסדר פותח את ההיכרות עם השורשים המשפחתיים שלנו בתרח ונחור, מספר שאבותינו היו עובדי עבודה זרה, ומכריז שאפשר לבחור אחרת, הרי אברהם יצא משם. הוא מספר גם שאבותינו היו עבדים בעולם שאין ממנו מוצא, אבל אפילו משם יצאנו. אני יודע שאני מעוות עכשיו את ההגדה, מפני שעל פי ההגדה לא אברהם יצא מהמסלול שהוכן לו ולא עם ישראל השתחרר, זה היה הקב"ה שלקח אותו וגאל אותם. ועל כן מצד אחד נטבעה בנו הכמיהה לצאת לחירות מכל רע, ומצד שני הוטבעה בנו לא פחות ההכרה שצריך עזרת שמיים עצומה כדי לשנות כיוון בחיים.

את השאלה הזאת, עד כמה אפשר בכלל לשנות גורל חיים מוכתב מראש, יצאתי לבדוק בארבע השנים האחרונות במחוזות רחוקים מחיי שלי, בחצר האחורית של מדינת ישראל. הלכתי יחד עם עבריינים כבדים אל מחוזות ילדותם, הסתובבתי עם נערים ונערות בסיכון בשבילים הכי מסוכנים שיש, ולמדתי מהם איך נראה היומיום שלהם. איך נראה בית של מצוקה מבפנים, על מה חולמים שם ובעיקר על מה בכלל לא מעיזים לחלום.

פגשתי נערות צעירות שלא זכו לקבל אהבת אם ואב של משפחה רגילה, והצימאון לאהבה הביא אותן ללכת שבי אחרי מתנותיו וחיבתו של מחזר מהשכונה, לפעמים היה מדובר במחזר ערבי שבשביל אהבתו הן היו מוכנות לוותר על הזהות שלהן. שמעתי מהן איך אהבה כזאת גם מתנפצת ברעש גדול ובכאב, גם פיזי. וההתנפצות הכי גדולה היא של התקווה לזכות באהבת אמת בעולם הזה.

גיליתי שם אנשים עם עוצמות אדירות שהדרך שלהם להפוך ל"מישהו" בעולם, מישהו שמכבדים ומעריכים אותו, עוברת בדרכים איומות מפני שאיש במשפחתם לא סלל להם מעולם את הדרכים האחרות. ובעיקר פגשתי אנשים שחצבו להם דרך החוצה נגד כל הסיכויים.

לאורך הכתיבה קראתי לספר בכלל בשם אחר - 'מה הסיכוי?'. השם הזה הדהד לי את שאלת הסיפור – מה הסיכוי להצליח כשאין מי שיושיט לך יד, מה הסיכוי להצליח כשהבחירה לוותר על העולם שלך היא פעמים רבות גם ויתור על המשפחה שלך. אבל בשלב מסוים התחוור לי שהסיכוי הוא סולם גנבים. הרי איך בנוי הסולם הזה? מאנשים. למראית עין אנשים שמטפסים על אנשים, אבל בעצם אנשים שמוכנים לשלם מחיר כדי שמישהו ייעזר בהם, יעלה, יטפס, ויציל את עצמו.

לכל אחד מהאנשים שפגשתי במסע הכתיבה שלי, מאלה שנחלצו מהמצוקה ומהפשע, היה לפחות מישהו אחד בעולם שאפשר היה להצביע עליו ולומר: זה גם בזכותו. לפעמים זו אמא, לפעמים אבא, לפעמים אח או אחות גדולים או מורה בבית הספר, לפעמים אפילו סוהר בבית הסוהר שידע לראות אותם אחרת. אבל תמיד היה לפחות מישהו אחד כזה. ולפעמים, ממש כמו בסיפור הדמיוני שנוצר, המישהו הזה שבזכותו אפשר היה לצאת לחופשי היה מוכן לשלם בשביל זה מחיר כבד. אבל בסוף, כמו בכל סולם גנבים, צריך אומץ לטפס, ולא לפחד להכאיב גם לאנשים אהובים, ואולי להפסיד אותם, ובכל מקרה אין גאולה בלי מחיר, זה כלל ברזל. ממש כמו שהיה במצרים. ממש כשם שאנחנו חווים עכשיו.

גם זה מתכתב לי עם ליל הסדר הקרב ובא. הקב"ה מגדיר כך את התערבותו למען עם ישראל: "ואמרת אל פרעה, כה אמר ה׳: בני בכורי ישראל". יש כאן אבא שבא לדאוג לבן שלו, זה הסיפור וזו התקווה. ילד שיודע שיש אבא שיעשה בשבילו, הוא ילד עם יותר סיכוי. אני, אגב, מרגיש שדווקא היום, דווקא עכשיו, זה המסר הכי פשוט ובסיסי שליל הסדר צריך להנחיל לנו: יש לנו אבא בשמיים, אנחנו נמצאים בצד הטוב של האנושות, והטוב הזה ינצח כי אבא האמין בנו ויעזור לנו להאמין בעצמנו.

מסורתי

והנה עוד פרק במסע הזה: מסע אל המסורתיות. אני באתי ממקום שיש לו נטייה לזלזל במסורתיות, לצחוק על הרעיון של "דתי בלב" וללגלג על האמירה "אבא שלי היה רב". אני זוכר נסיעה אחת אחרי שקיבלתי רישיון, בימים שבהם היו מחלקים קלטות של הרב אמנון יצחק בצמתים (קלטות, כמה אני עתיק). הייתי שומע אותן כדי להעביר קצת את הזמן בכיף. באחת הקלטות, מישהו אמר לרב שהוא מסורתי. הרב צחק עליו: מה זה מסורתי? מסור־טי – לוקחים מסור ומנסרים כל מה שלא בא לך לעשות. כולם צחקו. גם אני.

עכשיו זה פחות מצחיק אותי. למדתי להעריך את החברה המסורתית. את היכולת להרגיש קשורים בעבותות אהבה אל בית הכנסת, אל המסורת, אל הרוח הלאומית, גם אם הקשר הזה לא בא לידי ביטוי כרגע במחויבות טוטאלית למצוות. מדהים איך תוך כדי כתיבת השורות האלה אני ממש שומע באוזניי צעקות: איך אני מכשיר דבר כזה? איך אני מוותר ככה בריש גלי על מחויבות למצוות? אני לא מכשיר כלום ולא מוותר על כלום, רק עומד בהערכה מול חברה אדירה שמזוהה עם שורשיה ומסורתה הגם שלא מצליחה לקיים. כן, לפעמים גם לא מנסה, אני יודע. אבל יש משהו חזק בעצם הקשר הזה.

לאחרונה התחדד לי שזה גם מה שההגדה תובעת יותר מכול – תהיה קשור. הבן הרשע מוגדר ככופר בעיקר לא בגלל שוויתר על מצוות הפסח אלא רק בגלל שאמר "לכם", לכם ולא לו, הוא לא חלק מהקשר המשפחתי או הלאומי, כך הוציא את עצמו מן הכלל. אילו היה מרגיש קשור ולא מקיים, הוא לא היה כופר בעיקר. פתאום שמתי לב לאחרונה שההגדה מתפעלת מבני ישראל שהיו "מצוינים שם" – כלומר על פי חז"ל הם שמרו על שמות עבריים, כאלה שיקשו על רילוקיישן, שמרו על הלבוש היהודי שלא יאפשר להם להיטמע, והיו נאמנים לשפה העברית. אלא שעם הלבוש היהודי, השמות היהודיים ובשפה העברית הם עבדו עבודה זרה, או לפחות בגרסה המרוככת של האור החיים הקדוש – הושפעו מהתרבות המצרית. אז מה שווה העובדה שהיו "מצוינים" שם? מפני שההגדה בונה את הבסיס, והבסיס הוא: אני קשור לעם הזה ולמורשת שלו, גם אם רגליי מוליכות אותי לעבודה זרה. הקשר קיים, הלב ער. יש חוט מקשר. יש סיכוי.

העולם המסורתי איננו עולם עברייני חלילה, אבל רבים מהעבריינים מכבדים את המסורת, וחלקם רואים עצמם מסורתיים. וכששאלתי כמה מהם לפשר הכיפה בהארכות המעצר, האם נועדה להשפיע על השופט, הם צחקו: אתה באמת חושב ששופט במדינת ישראל מתרגש מכיפה? זה לא בשביל השופטים, זה באמת. הם עושים את זה מפני שברגע שהם עומדים מול שופט בשר ודם, הם מאמינים שהם עומדים מול אדם שמישהו מלמעלה מנהל אותו. הם באמת ובתמים חווים הרהורי תשובה רגע לפני שנחרץ דינם. לא תמיד הרהורי התשובה ייהפכו לתשובה של ממש, מפני שלשינוי יסודי יש מחירים אדירים שבספר אפשר לפגוש רק מעט מהם, אבל אני לא חושב שכדאי לזלזל בהרהורי תשובה.

עדתי

וגם את זה פגשתי, את הכאב העדתי שעדיין פועם במקומות מסוימים. כאב על חברה יהודית למופת בארצות המזרח - במקרה של משפחת טייב מהספר, בנים לשושלת מפוארת של רבניה הראשיים של תוניס – חברת מופת שקרסה עם העלייה לארץ וההתערות בתרבות השלטת שלא הבינה לליבה. כשנועה מנהיים, עורכת הספר, קראה אותו לראשונה, היא אמרה שאולי לא כדאי לקרוא להם משפחת טייב, שנשמע כאילו אני מחבר את הפשע עם עדות המזרח וזה גזעני. אולי נבחר איזה שם ישראלי כזה, הציעה. אבל בדקתי, וכמעט כל שמות משפחות הפשע הם מזרחיים. ולא, זה לא גזעני. זה נועד לעורר צעקה של כאב על משהו גדול שפוספס כאן שנים רבות.

תשאלו, ובצדק, למה לעורר שדים עדתיים, הרי כבר לפני שנים חל שיפור בתחום העדתי. אבל מה שלמדתי לצערי במסע שלי הוא שהעדתיות לא נעלמה, היא פשוט עברה עדה, ומה שקרה בשנים ההן לעדות המזרח הוא עכשיו נחלתם של עולי אתיופיה. וכשבעיה חיה ובועטת, אלא שיש לה קורבן אחר לבעוט בו, כדאי לכולנו לעצור ולחשוב איך עושים את זה אחרת.

המשקמים

גם אותם פגשתי – את האנשים שמקדישים את חייהם לתת יד, לשקם ולפעמים ממש להציל את חייהם של מי שנקודת הפתיחה שלהם למסע החיים קשוחה מאוד. ומהם למדתי להתבונן – לראות את היופי שמסתתר לפעמים מאחורי הכיעור, לראות את היהלומים מאחורי התעתוע. האנשים הללו, שבעצמם באים לרוב מעולם נורמטיבי, נאלצים לחשוף את נפשם למצוקות ולקשיים, גם לאווירה מילולית קשוחה, והם נכונים לשלם בנפשם את המחיר בשביל להציל נפש אחרת. והיו כמה משקמים שהם עצמם משם, ומבחינתם אין ברירה, הם יודעים מה המשמעות של להישאר שם, ברחוב, למטה, לפעמים עם המשפחה.

המפגש איתם הבהיר לי שכמו בכל מקצוע רפואי, בשביל להציל צריך לחשוף את הנפש למקומות לא פשוטים. רובנו מעדיפים לעצום עיניים, לא לדעת, לשמור על עצמנו מוגנים. אבל האיסטניסטיות הזאת היא החלטה להפקיר אחרים. וצריך כישרון של ממש להיות במקומות המסובכים בלי ללכלך את הנפש.

כשכתבתי הלכתי על חבל דק. לא יכולתי וגם לא רציתי לכתוב בשפה המלוכלכת של הרחוב, אבל היה לי ברור שהשפה המדוברת, לא בגסותה, חייבת לעבור אל הקורא. ידעתי גם שכדי להרגיש את צער הרחוב יש מקומות שיהיו לא פשוטים לנפש, אבל הרגשתי כמעט הכרח להיחשף מעט לאווירה בשביל להרגיש מה עובר עליהם, בשביל להזדהות עם המצוקה. בעיניי שאלת השאלות בעיסוק ספרותי במקומות מורכבים היא האם החוויה היא חוויה מורידה ומייאשת, מדכדכת וגסה, או חוויה של תקווה והתחדשות. אני הנחתום, ולכן איני יכול להעיד על העיסה, עליה יעידו הטועמים. אני רק משתף מה מרכיב את המתכון.

חיבוק

פחות מחודש מאז הופיע הספר, ותודה לא־ל ולכם - הוא מתקבל בעולם בחיבוק גדול. התגובות מרגשות באופן מיוחד, אנשים שמתבוננים קצת אחרת על הבחירות שעליהם לקחת בחייהם, אנשים שמכירים תודה למקום שבו הם גדלו, ואפילו כאלה שהם בני דמותם של דמויות הסיפור או השכונה שמסביב והצליחו בעזרת הספר להתחיל תהליך של פיוס עם משפחתם ועם עצמם. אני מכיר תודה על כך, אני גם יודע שמיעוט הסופרים במגזר הדתי גורם לביקוש שרב על ההיצע. כלומר זה לא אני ולא כישרוני, והלוואי שיתברך ההיצע. אני מאמין שתורת חיים היא תורה שכותבת ומתבוננת על כל מרחבי החיים, וצריכים עוד כותבים. אני תולה את החיבוק הזה גם בעובדה שהסיפור מתרחש בזירה רחוקה מחיינו וכך הוא מסיר את מנגנוני ההגנה, מאפשר לקוראים לעבור יחד איתי את המסע המטלטל הזה, לראות אדים בצורות שונות מצטברים על השמשה, ורק בסוף להבין שהבטנו במראה. על הכריכה רואים את הכיתוב "סולם גנבים", אבל אני בכלל דמיינתי סולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

לתגובות: [email protected]

***