פטור אבל מסור

יעקב פיקרד, תושב היישוב תקוע באמצע שנות הארבעים לחייו, סיים זה מכבר את שירות המילואים שלו בכבוד, אך מיד אחרי 7 באוקטובר הוא החליט שאינו יכול לעמוד מן הצד וגם הוא חייב לתרום. לא הספיק לו ששניים מבניו משרתים בצבא, הוא רצה להיות שם בעצמו. תחילה היה חבר כיתת הכוננות ביישוב תקוע, אך בשלב מסוים החליט שהוא חייב להיות שותף בשירות משמעותי יותר. הוא הצטרף ל'כוח יע"ל', כוחות מילואים מיוחדים, שמלבד ההגנה על יישובים משתתפים בפעילות לשיקום העוטף ויוצרים קשרים אישיים עם התושבים, המבוססים על היסטוריה ומורשת קרב ארוכה. "בגיל 46 סיימתי מילואים", הוא אומר ל'בשבע', "אבל כשהבנתי שיש צורך הצטרפתי בחודש פברואר האחרון לכוחות כאן. בתוך כמה ימים מהפנייה שלי הצטרפתי".

כוח אבשלום וכוח יע"ל שמוצבים בעוטף עזה מלאים וגדושים ב'פטוריסטים', אנשים שרצו להיות שותפים למלחמה אך בהחלט לא היו חייבים בכך. כך למשל כוח אבשלום הוקם בראשיתו משבעה פטוריסטים בוגרי מגל"ן, סיירת מובחרת, אשר בוגריה מאומנים היטב, ובעת המלחמה הצטרפותם הוסיפה נופך משמעותי לכוחות בשטח. "הכוחות מורכבים מאנשים שסיימו מילואים, השתחררו ובאו אלינו, לצד פטוריסטים שקראו שיש כוח שמתארגן וקם והחליטו שרוצים להצטרף אליו", מספר סרן במיל' אוהד ניימרק, מפקד כוח יע"ל.

אבשלום חביב, מפקד כוח אבשלום, איש שאת ההערצה אליו קשה לפספס, מדגיש בשיחה שכאן אין מגבלת גיל. "התקשר אליי מישהו בן 69 ואמר לי: לא מגייסים אותי, אמרתי לו: תגיד, אתה עושה שירותים לבד? אתה בריא? הוא אומר לי: אני רץ מרתון. אני יכול לא לגייס אותו? התקשר אליי גם בחור בן 76, ואומר לי: הם לא רוצים לגייס אותי. אומר לי שיש לו בעיה כלכלית אבל יכול וגם רוצה לתרום, גייסתי אותו", מספר אבשלום.

איתנו יושבים במעגל על הדשא, ליד הבריכה של קיבוץ בארי, הפסיפס של מדינת ישראל: דתיים וחילונים, יהודים ושאינם יהודים. "התגייסנו ביחד בסדיר, אני והיסאם אבועליון, וכשסיימנו נתנו לנו פטור", מספר מוחמד כעביה. "חיפשנו ומצאנו יחידת נח"ל, בשבעה בינואר התגייסנו, עשינו קו קרוב לחודשיים ואחרי זה התגייסתי לכוח אבשלום. הגעתי לפה בסוף פברואר, ואנחנו מסיימים פה עוד מעט. בתחילת יוני אנחנו עולים שוב לפעילות בצפון". אבשלום מעיר בחיוך: "ב־4 באוגוסט אתם פה בחזרה". לאחר מכן הוא מרצין ומספר על ההנחיה שלו: "בדואים לא שומרים בצוות בש"ג. אמרו לי 'אתה גזען', אמרתי להם: אני לא גזען, לכו לכוח יע"ל ותראו שבחג האחרון קרוב ל־17 איש, יהודים, שבחיים לא היו הולכים לחורה, הלכו בערב חג עם המשפחות והילדים. ההנחיה היא בשביל שתהיה אינטגרציה בין האנשים. זה נותן לנו לחבר את האזרחים זה לזה במקום לחשוב על דברים רעים שכל הזמן מפמפמים בתקשורת. יש דברים טובים שקורים למטה, זה קורה בסיורים, אני רואה בזה עוד אחד מהערכים שבשבילם אנחנו כאן".

היסם אבועליון מבקש להוסיף משלו: "עשינו סדיר ביחד מ־2009 עד 2012, ועד עכשיו היה לנו פטור. בתחילת המלחמה המון חיילים בעדה שלנו שהשתחררו מסדיר רצו לתרום, לעשות משהו, זאת המדינה של כולם. חיפשנו פה ושם ומצאתי את גדוד 9308, גדוד נח"ל. ואחרי חודש וחצי שהיינו בו, רצינו לבוא לפה, המקום שהיינו בו בשירות הסדיר. אנחנו לא לבד, יש לי עוד חברים שרוצים לבוא לפה, זה דבר טוב שמקבלים אותנו ואנחנו תורמים".

מודי כהן, מפקד כוח בארי ומורה בישיבה התיכונית נעם בירושלים, מאזין בקשב רב לדברים ומבקש להשמיע את הזווית שלו: "חבר'ה מצוינים שהיו בסיירת הבדואית. כל הזמן שומעים 'רמדאן' ולהגביר כוננות, וכאן אתה רואה אנשים שבגלל רמדאן לוקחים על עצמם שעות בלילה ולא שומרים ביום. אלו שמירות קשות, אבל הם רוצים לשמור בלילה כדי שיוכלו לצום ביום. היה כאן גם כוח צנחנים שנהג ההאמר שלהם הוא דרוזי, ישב איתנו והכין לנו מטעמים. זה עולם אחר, אתה נפתח לעולם אחר שאתה לא מכיר אותו ביומיום מהתקשורת, התקשורת מראה דברים מסוימים מאוד".

לאט לאט בשיח עם המשתתפים, מתגלה שכמעט כולם פטוריסטים שביקשו להתגייס. "היה לי פטור מלפני שנתיים", מספר מיכאל רייזנר (42), תושב חולון. "בתחילת המלחמה ביקשתי להתגייס, ולא נתנו לי. בהתחלה ניסיתי ביחידה האחרונה שלי ולא הצלחתי, וכאשר פתחו את כיתות הכוננות הצטרפתי לכיתת הכוננות בחולון דרך צו 8. לאחר חודשיים פירקו את היחידה כי לא היה בה צורך, ואז התחלתי לחפש ומצאתי את הכוח כאן". נושא הגיל מדובר, אך חלק מהמילואימניקים איבדו את הספירה. "אני בן 60 וקצת. אצלנו מה שלא מוכרים, לא סופרים", אומר אבשלום בהומור אופייני.

להשיב את אמון התושבים

את הרעיון להקמת גדודים של מילואימניקים ללא שיבוץ או בפטור שישמרו על יישובי העוטף הגה האלוף (מיל') יוסי בכר, תושב העוטף בעצמו, בשיתוף פעולה עם אבשלום חביב, יוצא חטיבה 55. "חזרתי מעין השלושה והגעתי לביל"ו. באחת בלילה כרגיל יוסי מתקשר, הוא אומר: הערתי אותך? אמרתי לו: הכול בסדר. עלה צורך מסוים. החלטתי שאני לוקח את זה על עצמי, שאני עושה את זה. הערתי את קצינות השלישות של אוגדה 98, חטיבה 55, והוצאנו קול קורא. ביום ראשון התקשרתי ליוסי: כבר יש לי אנשים, אני צריך קצינת שלישות, הוא שלח את הילה עופרי. במקביל פניתי לאוהד ניימרק ושאלתי אם הוא רוצה לעשות משהו היסטורי־ערכי, הוא אמר לי כן. לאחר אימון הקמה, התחלנו לתפוס הגנה במפלסים ואיבים. נהייתה כימיה מדהימה בין האנשים. יש שיתוף פעולה גם עם התושבים, וברגע שהיה שיח שיעבירו למקום אחר, היישובים ממש ביקשו שלא נתפנה".

הוא משתף בסיפור. "לפני חודש עשינו טקס החלפה של מג"דים בחצר של יוסי בכר, והגיעה בחורה שרצתה לדבר איתי. היא אומרת לי: באתי לבקש שלא תצאו מהיישוב, החיילים של כוח יע"ל הם כמו הפסיכולוגים שלנו, אנחנו יושבים איתם בש"ג ומדברים, זה עובד בצורה מדהימה. עלה צורך להקים כוח שיבצע פה כמה משימות משולבות שהן כולן משימה אחת. אני רואה את האבטחה כמספר 2 או 3. מול העיניים שלי ראיתי צורך להשיב את האמון בין התושבים לצבא, זה היה החזון שלי, וזה מה שאני אומר לאנשים שאנחנו מקבלים. עד היום היו מביאים לפה חבר'ה מעזה להתרעננות, אדם שהיה חודש וחצי בלחימה הראש שלו לא לשבת בש"ג ולא לקבל אנשים עם חיוך. אני ראיתי בעיני רוחי את השומר ניגש לרכב, מדבר עם חיוך", שוטח אבשלום את משנתו.

הרעיון של בכר יושם בשני שלבים. בהתחלה הוקם כוח אבשלום שנועד ליישובים הממוקמים 4-0 קילומטרים מהגבול, ומשרתים בו חיילים בעלי הכשרת רובאי 03 ומעלה. כוח יע"ל, שהוקם בעקבותיו, יועד למשימות אבטחה במרחק 7-4 קילומטרים מהגדר, ובו יכולים לשרת גם לוחמים בעלי הכשרת 02. "בהתחלה נכנסנו למפלסים ואיבים, וכל שבוע עלינו על עוד יישוב. במקביל אנחנו עושים אימונים וחיול של עוד ועוד אנשים, לאט לאט תפסנו את רוב יישובי העוטף", מדגיש ניימרק. "לאחר זמן גם כוח יע"ל נכנס לקיבוצים שהם בטווח 4-0, כמו ניר יצחק וחולית".

אבשלום מוסיף ומפרט את המשימה המורכבת של היחידות, שמביאה לידי ביטוי את היתרונות של לוחמים מבוגרים דווקא. "אלו לא אנשים שקיבלו צו ללכת למילואים, אלא אנשים שהתנדבו למשימה הזאת. הם באים בבוקר עם בוקר טוב ובצהריים מתעניינים מה שלומך, יושבים עם התושבים בשבת, וכשאנחנו עושים בערב אירוע, מזמינים תושבים. הפרצוף החייכן הזה לובש מדים, זה מה שיכול להחזיר את האמון, זה עובד מצוין. אני מחפש קודם כול בני אדם, הפתרון של הלחימה יימצא, היו לא־לוחמים שהצילו אחרים וסחבו על הגב, והסתערו תחת אש לחלץ את המפקד שלהם, ומכיר לוחמים, ואני לא שופט אף אחד, שתחת אש קפאו. לפעמים אני אומר לאנשים בצד: אל תכעס, לכאן אתה לא מתאים. הכול ברוח טובה ובלי כעס.

"היה לנו מקרה של בחור, שאני מלווה אותו עד היום", ממשיך חביב, "הוא היה בחאן יונס, ולדעתי הוא הלום קרב. זה הגיע למצב שכשהנשק היה אצלו פחדתי. דאגתי שיקבל טיפול, ומדי פעם אני קופץ אליו ומדבר איתו. בחור אחר לא התאים לפה כי בתפיסה שלו כולם אשמים". יעקב פיקרד מצטרף: "בהתחלה, כשהדברים היו טריים, היה מאתגר יותר. בכלל לראות חיילים, ועוד ייצוגיים, השפיע מאוד. מזמינים אותנו לאירועים בקיבוץ כולל ליל הסדר וישיבה בבית, קשר שהולך ומתפתח. התקשורת והאמון הולכים ומתחזקים". רייזנר מחדד עוד נקודה: "בגלל שבסוף הגיל והבגרות שלנו משחקים תפקיד, האנשים לפעמים יכולים לעצור בש"ג ולשתף אותנו חצי שעה בסיפור חייהם, מה היה להם ואיך ניצלו. אתה מטה אוזן, בשביל התושבים זה חוויה אחרת לפגוש בעלי משפחות שמקריבים כדי להיות איתם, לתת להם תחושה שהם חשובים לנו, הם מעריכים מאוד ומודים ממש".

מודי כהן מבקש לחדד את נושא המקצועיות. "בניגוד למה שאבשלום אמר, הנושא של הביטחון הוא חשוב מאוד. ברור שהאנושיות והיחסים הבין־אישיים בתוכנו וגם מול הקיבוץ הם מאוד חשובים, אבל בסוף הרבש"ץ שהוא המפקד בשטח צריך ביטחון, אנחנו שני מטר מעזה. יש להם אינטרס לפגוע באנשים שחוזרים לקיבוצים, יש עדיין טילים וצבע אדום. לא בכדי אנחנו עושים כל הזמן תרגולות ותדריכים, כאשר רוב הלוחמים כאן הם 07 ובוגרי סיירות. זה ממש לא כל מי שיש לו דופק". המניעים יכולים להיות מגוונים, מדגיש כהן, אך המכנה המשותף הוא שבתוך היחידה יש מחויבות מוחלטת למשימה. "אין מצב שלמישהו יש תירוצים ולא עלה לש"ג בזמן", הוא אומר. "אנשים נשארים פה בשבתות, פורים ופסח, אנשים מקריבים המון, כולל הפרנסה שלהם. חשוב להגיד: יש אנשים שבאים בקטע הכלכלי וזה בסדר. אם למישהו המלחמה פגעה בעסק, והוא מרגיש שהוא יכול להתנדב כאן, יכול לבוא ולהתפרנס".

בדיקת בגרויות בין שמירות

הפרויקט כאמור הוקם מתוך ההבנה שיש צורך לשקם את האמון בין העוטף לצבא. ניימרק מרחיב על הקשרים האישיים עם התושבים. "מצליחים בזכות העשייה הברוכה להוריד את מפלס הלחץ והחשדנות, היה פה שבר עצום של היישובים מול הצבא כשבאנו לפה. לא אגיד לך שאיחינו את הכול, אבל בהחלט הצלחנו להחזיר את האמון של התושבים כלפי צה"ל וכמובן לתת תחושת ביטחון".

ניימרק מראה לי הודעה שקיבל: "היי אוהד, זו אפרת, ראשית רציתי לומר ששמחתי להכיר, וכמובן תודה ענקית על כוח יע"ל שאתה שותף להקמתו. חשוב לי לציין שכוח יע"ל הוא צוות מדהים שהגיע במטרה לשמור על היישוב אבל לא רק, הוא הגיע עם המון לב ונשמה, הם מקנים עבורנו המון ביטחון לחזור הביתה, הם מזדהים עם הכאב שלנו משבעה באוקטובר, הם תומכים, עוזרים ודואגים לשלומנו. דבר זה אינו מובן מאליו. נרקם בינינו קשר משפחתי של ממש, הם חלק מאיתנו, מהקהילה כולה, ועל כך אני רוצה לומר המון תודה שהקמתם את הגדוד המדהים הזה שנקרא כוח יע"ל. רק בזכותם חזרנו בביטחון הביתה, אז שוב המון תודה על הכול, שכל הטוב שלכם יחזור אליכם כפליים, ושבורא עולם ישמור לנו אתכם אמן".

כשאני שואל את ניימרק על סמל היחידה שמונח על זרועו, מתברר שיש סיפור מרגש מאחוריו. על הסמל דמות של חיית הבר יעל, ושם היחידה הוא ראשי תיבות של שלושה לוחמי פלחה"ן 55 - יונתן דיטש, עמרי בן שחר וליאב אטיה ז"ל - שנפלו בקרבות בחאן יונס במלחמת חרבות ברזל. "המגל והשעורה - סמל ההתיישבות והעבודה החקלאית", הוא ממשיך להסביר, ומספר על שלושת חבריו, "גדוד יע"ל הוקם על שמם, הם היו עמודי התווך של הפלוגה, חלק מאוד משמעותי ואיכותי של הפלוגה, חברים טובים. את יונתן אני מכיר כמעט 15 שנה, מאז שהיה מאבטח צעיר במשרד הביטחון ועד שנפגשנו רחוב ליד רחוב בתל אביב. נפגשים ומדברים על המון דברים, בהם עולם האבטחה. דיברנו על כך שאחרי המלחמה נשתה ויסקי ונעשן סיגר", מספר ניימרק. "את עמרי וליאב אני מכיר אולי טיפה פחות, שניהם היו חבר'ה צעירים יותר, הכרתי אותם בחודשיים לפני שנכנסו ללחימה. עמרי תמיד היה מחייך, שמח, נעים היה לדבר איתו, ובאחת הפעמים גם עשינו ריצה ביחד. את ליאב הכרתי כאחד המשפיעים בצוות לעשייה חיובית, גם חברתית וגם מקצועית".

ניימרק מדבר על חשיבות ההנצחה בעיניו. "הזיכרון שלהם זה לא רק בשביל המשפחות והחברים, אלא בעיקר כדי שכל לוחם שנפל בלחימה יזכרו את הטוב שבו ואת מי שהיה. לפני שבוע עשינו ערב גדודי שבו הבאנו את ההורים שיראו את גדוד יע"ל שהוקם לזכר הבנים. אחד הערבים המרגשים להם ולנו, משמעותי מאוד. קרוב ל־600 חיילים שהיו ועברו בגדוד אבשלום ויע"ל שמעו את הסיפורים עליהם. זו אחת הזכויות שלנו פה בעשייה, נוסף לעניין המבצעי ובניית תוכנית ההגנה".

אבשלום מוסיף על דבריו: "ההנצחה חשובה למשפחה ולחברים, אבל היא חשובה יותר ללוחמים שנלחמים היום, הם רואים שנאבקים לא לשכוח את מי שקורה לו משהו, לא זונחים את המשפחות, מחבקים ומלווים. אני ואוהד הלכנו ללוות את המשפחות בקריאת המגילה. זה נותן ללוחמים הרגשה שאם חלילה יקרה להם משהו, לא ישכחו אותם, והמשפחות שלהם לא נשארות לבד".

בד בבד עם כל העשייה מנסים המילואימניקים מדי פעם לעשות גם דברים בשגרה. "אני מורה לספרות של תלמידי כיתה י"ב בבית ספר נעם בירושלים ובאמי"ת עמיחי ברחובות, וברוך ה' החבר'ה ניגשו לבגרות פנימית בספרות. אני מגיע לזמנים מרוכזים ומלמד אותם, ואת הבדיקה של הבגרות הפנימית אני עושה בין שמירה לשמירה", מספר מודי כהן. "כשבאתי לפה היה למנהל שלי קשה מאוד, גם ככה הצוות נמצא במילואים, ופתאום גם אני נעלם להם מהיום למחר. הם אמרו לי: אבל אתה מתנדב, צריך אותך בעורף. רציתי להיות חלק כי קורה משהו משמעותי, וגם באמת רציתי להיכנס מתחת לאלונקה, וברוך ה' אני פה כבר מפברואר, חודשיים וחצי. אני הולך עם נשק, עושה תרגולות ומריח אבק שרפה, ומרגיש שצריך לחזור להחזיק נשק. לפני שהתגייסתי התנדבתי המון בחקלאות. לדעתי אנחנו חוזרים להיות עם של חקלאים ולוחמים. קצת יצאנו למקום חדש שהמציאות מחייבת אותנו אליו, זו זכות גדולה, ואנחנו משדרים אותה לכל החבר'ה כאן".

אם תחליטו להגיע לכוח אבשלום ואם לכוח יע"ל, לניימרק יש מסר לסיום: "חשוב לי להגיד לאנשים: אם אתם מעוניינים לתרום ולהתגייס למילואים, אנחנו כאן, מחכים לכם, צרו איתנו קשר ותגיעו להילחם לצידנו ולהיות שותפים לערכים המיוחדים שמאפיינים אותנו, הצטרפו אלינו".

***************************************************************************