יגאל ברנד
יגאל ברנדצילום: רויטל טודרס

לפני יותר ממאה שנים כתב ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי את אחד ממאמריו המפורסמים, "קיר הברזל, אנחנו והערבים". במאמר זה טען ז׳בוטינסקי כי עצם המחשבה של היהודים כי הערבים בארץ ישראל יקבלו בשלב כלשהו ברצון את רעיון שיבת ציון ואת הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל - פסולה. הערבים לא יקבלו אותנו כאן בזרועות פתוחות, לא ישלימו עם הרעיון הזה ויילחמו עליו בחירוף נפש.

ז׳בוטינסקי טען שעל היהודים לבנות קיר ברזל פיזי ותודעתי ביניהם ובין הערבים בארץ ישראל ובסביבתה, כדי שיבינו שתהיה כאן מדינה יהודית. במרוצת הזמן, אם נתמיד בכך, אפשר יהיה לתת להם זכויות נוספות. במאמרו כתב כי ייתכן שחוגים מסוימים ילעגו לו ויזלזלו בו, אבל זו האמת ולאורך זמן זאת הדרך היחידה לקיום שלנו בארץ ישראל ולאפשרות שגם הערבים יוכלו לחיות כאן בשוויון זכויות. "קיר הברזל" ליווה והנחה את התפיסה הביטחונית של ישראל במשך שנים רבות, אם בהסכמה עם ז׳בוטינסקי (ראש הממשלה הראשון בן גוריון חלק עליו בכל דבר אפשרי כמעט, אבל אימץ בפועל את מדיניות קיר הברזל) וגם אם לא - בפועל שנים רבות מדינת ישראל התנהלה בהתאם לרעיונות אלו.

נקודת הזמן שבה הכול התערער הייתה מלחמת לבנון הראשונה והשנים שהגיעו אחריה, כאשר שינוי התפיסה החל לחלחל כרעל במדינה (ואולי גם זה כתגובת נגד אחרי מלחמת יום כיפור, דבר שמצריך מאמר נוסף בהרחבה). בפועל, הגישות שתפסו להן מקום בקרב מקבלי ההחלטות, אם במכוון ואם כתוצאה מרוח העם לכאורה - הביאו את המדינה לקונספציה הנוראה שאחזה פה ודרדרה אותנו ל־7 באוקטובר הנורא. ההתאהבות במושג הכלה והרברבנות של ההרתעה המדומה לחלוטין תפסו את מקומם הערכי והמוסרי של ניצחון והכרעה.

תהליך אוסלו ההרסני, הנסיגה מלבנון והגירוש של יהודי גוש קטיף מרצועת עזה - כל אלה היו מהלכים של הנהגה שזנחה את רעיון קיר הברזל, פחדה מניצחון אמיתי והאמינה שאם ניתן לערבים משהו, יהיה לנו יותר טוב. הבעיה כרגע היא שחצי שנה אחרי תחילת המלחמה הנוכחית קיים חשש מהותי שבקרב מקבלי ההחלטות המדיניות והצבאיות עדיין נושבת אותה רוח של ניצחון מדומה וחוסר הכרעה.

למה יצאנו להילחם בעזה? כדי שימשיכו להיות מיגוניות בשדרות ובכל אזור הדרום? האם ניצחון הוא למגן את הרכבת מאשקלון לשדרות? ככה מנצחים? בצורה הזאת אנחנו משאירים את האיום הרצחני מעזה מצידו של האויב הנאצי־עזתי על יהודים חי ונושם. לא ניצחון יש פה. אלא שוב הכלה, הרתעה. בצפון הארץ המצב חמור מכך. בפועל, 24 שנים אחרי הנסיגה האומללה מלבנון שלכאורה נתנה לנו שקט בגבול הצפוני, הוקמה רצועת ביטחון בשטחה הריבוני של מדינת ישראל עצמה. האם נשמע כדבר הזה מראשית הציונות? נטשנו ערים ויישובים פורחים והפכנו את האזור לשטח צבאי. זו התוצאה האמיתית של הנסיגה מלבנון, והגיע הזמן שנאמר לעצמנו את האמת ולא ניתן למכבסת המילים לקבוע לנו את סדר היום.

מה כן צריך לעשות? לשנות גישה. על מנהיגי המדינה לעמוד מול הציבור ולהגיד לו את האמת: "כשלנו ערכית ומוסרית. לא היה בכוחנו לעמוד מול תופעות פרוגרסיביות שלא היה בכוחן להתמודד עם המציאות האמיתית של העם היהודי בארץ ישראל. עלינו להגדיר במדויק את מטרות המלחמה, והן להסיר את האיום על תושבי העוטף, להבטיח לתושבים הנפלאים שם שלאחר שנים רבות שאנו כמדינה השלמנו עם 'טפטופים', שאנו כמנהיגים מיגנו את עצמנו לדעת ועל ידי כך לא באמת שמרנו על אזרחי המדינה אלא רק קנינו שקט מדומה – אנחנו משנים את הגישה". ערכי הציונות ומדינת ישראל עומדים כרגע על הכף. עם ישראל חזק למרות סטירת הלחי חזקה שחטף לפני חצי שנה, אבל על מנהיגי העם לעמוד איתנים ולומר את האמת.

אנחנו ננצח, כי אין לנו ברירה אחרת. נפסיק להתמגן ולהתמגן ולחשוב שיהיה בסדר. אנחנו ננצח בכך שילדים בשדרות לא יצטרכו לראות מיגוניות ברחובות, ותושבי מטולה יוכלו לעבד את שדותיהם בשלווה. אויבים לצערנו תמיד יהיו לנו - אבל הם יבינו, בדרך קשה, כפי שז'בוטינסקי אמר לפני מאה שנה - שיש כאן קיר ברזל, שלא ייתן להם אפשרות לנצח אותנו. ואנחנו ננצח. ניצחון אמיתי.

הכותב הוא מנכ"ל תנועת בית"ר

***