החוק במדינת ישראל קובע כי "כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי". השאלה היא איך זה מתבטא בפועל. האם מדובר בכל אדם? האם זה נכון לגבי כל דעה?
ואם האדם נוקט בדרכי התבטאות חריגות? בוודאי שלא. למשל- כאשר אדם שמוגדר כאויב המדינה ,אין שום חובה למדינה לתת לו חירות ביטוי נגדה. מי שמטיף לבצוע מעשים לא חוקיים או פוגעניים, בוודאי שאין דעתו מוגנת על פי החוק. ומי שמתבטא באופן בוטה וקיצוני - ראוי להגביל את זכותו להבעת דעה חופשית. הרי לא לזה התכוון המחוקק בהגדרת המושג חופש הביטוי.
ויש את הצד השני. לדעת הרמב"ם, הדיבור בשבחם של אנשים הוא חלק ממצות "ואהבת לרעך כמוך", ולהיפך כל דיבור שלילי, ואין צריך לומר דיבור בגנות מישהו, הוא חלק מאיסור 'לשון הרע'. היום יש מלבוש חדש ומפלצתי ללשון הרע, והוא השיימינג.
תופעת השיימינג היא מחלה ויראלית שלא פוסחת על בתי החולים. ניקח לדוגמה את חדרי המיון העמוסים לעייפה. הצוות הרפואי קורס תחת העומס, ומטופלים ומלווים חסרי האונים מנסים לשפר את מצבם על ידי תלונות קולניות פחות וקולניות יותר. ואם זה לא עוזר, מגיע שוט השיימינג שקבלו גוון דיגיטלי, במקום 'יש לי חבר עיתונאי'- זה -'אני אפרסם עליכם בפייסבוק, בטוויטר, ובאינסטגרם. המאיימים הם בדרך כלל לא המטופלים עצמם, אלא המלווים שמתקשים לראות את העומסים ..האם זה מועיל- לא. זה גורם למתח המתווסף למתח הקיים, חוסר אימון בין הצדדים, ורפואה הגנתית, שהראשון מהסובלים ממנה הם המטופלים עצמם. בדרך כלל מטופל והמלווים שלו שמתקשרים בצורה נעימה עם המטפל גם יקבל יחס טוב יותר. כמים הפנים אל הפנים כן לב האדם לאדם.
אין ספק, שכאשר בקרוב יבנה המקדש ויחזרו הכוהנים לעבודתם , תהיה להם לשכה עמוסת מטופלים, לא פחות מאשר בחדרי המיון בבתי החולים. יהיו חדרי מיון וקבלה וטיפול לכל הלוקים בנגע הצרעת, בעקבות תופעת השיימינג. הרי בנושאים הקשורים לטהרה ולצרעת , הכהן הופך לרופא עם מומחיות על בדרמטולוגיה וברפואת הנפש. הוא אמנם לא למד שבע שנים רפואה ולא המשיך עם שש שנות התמחות בבתי חולים ואחר כך עוד תת התמחות במרכז רפואי גדול בארץ או בחו"ל. אבל הוא למד לעומק את הלכות הטהרה, וקבל מריבונו של עולם את הכלים הרוחניים כדי לשלוט בחומר. וכך מאבחן הכהן נגעי עור בעיניו הרוחניות. אבחנה של צרעת על ידי הכהן תגרור שינוי משמעותי באורח החיים של האדם ומשפחתו עד להודעה חדשה.
מדוע קשה כל כך לרפא אנשים מההרגל לדבר רכילות ולשון הרע? הסוציולוג שמואל היילמן בספרו 'חיי בית כנסת' מקדיש פרק לרכילות בבית הכנסת. לדעתו באופן אבסורדי ,הרכילות מלכדת בין בני הקהילה, עושה מהם שותפי סוד וקרובים ברוח.
בניגוד לעולם החי, שם קופים עושים זה לזה "גרוּמינג" - ליטוף, סירוק, והוצאת כינים – אחד על אחד, לבני אדם יש את שפת הדיבור, שמאפשרת להגיע לאנשים רבים. וכך, סיפורי הרכילות מלכדים את הקבוצה, שלומדת על מי אפשר לסמוך ועל מי לא. אמנם גם אם נקבל את דבריו, ולדעתי יש בהם ממש אך הם מוגזמים מאוד, הנוגדן ללשון הרע ולרכילות הוא דיבור של פרגון ושבח אחד על השני. זה נכון בזוגיות ובמשפחה, וגם בקהילות. חלוקת שבחים וראיית הטוב בזולת מחזקת את הקשרים והידידות בין חברי הקהילה.
עין טובה היא ראייה אופטימית, ראייה חיובית, שהתוצאה שלה היא אמירת דברים חיוביים על כל מי שנמצא בספקטרום של המתבונן החיובי. עין טובה, ההסתכלות על הצד החיובי של הדברים, לא רק עוזרת לשמור על אופטימיות, אלא גם משפיעה לטובה על הבריאות.
חשיבה חיובית מחזקת את מערכת החיסון, את הרוגע הנפשי, מרגיעה חששות שווא, ומחזקת את הקשרים בין מכרים ושכנים. כשאנחנו נותנים לאחר מחמאה, מופרשים בגוף שלנו חומרים מרגיעים ושמחמים כמו סרוטונין ופיטוצין ודופמין. אין גבול למה שמחמאה שהיא במקומה, יכולה לחולל בנו, בחברנו, ובחברה בכלל. זה לא עולה דבר, אבל התמורה יקרה מפז. עצה של רופאה.