הרב ישראל מאיר לאו מתייחס למשמעותה של התקופה העוברת על עם ישראל בחצי השנה האחרונה בראיון מיוחד לקראת חג הפסח לערוץ 7.
אנחנו מבקשים בפתח הדברים נקודת אור שעליה יוכל להצביע הרב בימים שכאלה, והוא קובע כי די להתבונן במציאות שסביב כדי לגלות נקודות אור רבות. הרב מחזיר אותנו לבוקר שמחת תורה, הבוקר בו בתוך תפילת החג לא ניתן היה לשער את האסון הגדול שנפל על העם בדרום. "נקודת התחלה קשה כל כך ומשפילה כל כך, נקודה בה נרצחו עונו ונטבחו אנשים נשים וטף, לא הייתה בכל מלחמותיה של מדינת ישראל", מציין הרב.
הוא מוסיף כי "להתנער מזה ולצאת מזה כבר למחרת, להתחיל להתגבר על האסון הכבד הזה, זה חסד גדול מאוד".
לדעתו, יש להתבונן על הדברים בעיניים נכונות ולראות כיצד במלחמה ידינו על העליונה, והחמאס הוא שנטבח מתוך המלחמה. "הקב"ה היה איתנו. אי אפשר להשוות זאת למלחמות קודמות שהיו לנו, אבל צריך לזכור שגם מלחמת יום הכיפורים התחילה להפתעתנו בעיצומו של יום, כשאנחנו לא מוכנים למלחמה הזו ובסופו של דבר לחמנו בו זמנית נגד שתי מדינות, מצרים וסוריה, שבאו נגדנו, ובתוך ימים ספורים צבא ההגנה לישראל בחסדי הבורא לחם וניצח את שתי המדינות הללו. המלחמה הסתיימה בתוך 18 ימים לאחר שהתחלנו עם מכה אנושה שלא היינו מוכנים לה".
"הפעם זה לא לקח 18 יום כדי להתגבר, אלא הרבה פחות, אבל היום הראשון היה זוועה שלא תשוער", אומר הרב המדגיש כי עם כל זאת ועם העובדה שידינו על העליונה, לא ניתן להתנחם לנוכח המציאות בה ילדים קטנים, נשים וזקנים מוחזקים חטופים בידי חמאס כשהם חולים ופצועים. "אבל אנחנו מאמינים בני מאמינים, וכשם שהקב"ה עזר לנו לנצח במלחמת השחרור, במבצע סיני, במלחמת ששת הימים, ה' יעזור ויוציאנו בהקדם כשידינו על העליונה ונזכה לראות את החטופים איתנו".
בהתייחס לאותם המדמים את אירועי בוקר שמחת תורה לשואה, אומר הרב לאו כי מהרגע הראשון שבו ניסו לדמות ולהזכיר את השואה בהקשר זה הוא התקומם נגד ההשוואה. "אין מקום להשוות. היינו אז בודדים, לא הייתה לנו מדינה, לא היה לנו בית לשוב אליו, לא היה לנו צבא ההגנה לישראל, לא היה לנו כוח מגן. היינו הפקר בעולם. ואני לא מדבר על המספרים הנוראים של שישה מיליון, שליש מהעם היהודי. לא היה לנו לאן לברוח וללכת ולא היה מי שיגן עלינו, וכשבאו למעצמות כמו ארה"ב ואנגליה וביקשו מהם שיילחמו נגד הנאצים, הם אמרו 'מה פתאום'".
"צ'רצ'יל כתב 'לא נכנסנו למלחמה כדי להציל יהודים. אנחנו נלחמים להביס את הנאצים ולנצח את גרמניה ואחרי שננצח את הגרמנים ממילא תיפסק השמדת היהודים', ובינתיים שישה מיליון קורבנות. ארה"ב לא נכנסה למלחמה עד שהיה פרל הארבור כשחיל הים האמריקאי הוכה במפתיע על ידי היפנים, בני בריתם של הגרמנים, ולא הייתה ברירה לנשיא ארה"ב אלא להצטרף למלחמת בנות הברית נגד הגרמנים רק בשנה האחרונה של המלחמה שנמשכה שש שנים. אלמלא המתקפה היפנית בפרל הארבור ארה"ב לא הייתה נכנסת. זה דומה למצב שלנו היום? אין שום דמיון. לא מדובר כאן במיליונים, לא מדובר בהשמדה. יש לנו צבא אדיר ורואים את ההשגחה העליונה. למה לא לראות את הנס?".
הרב מזכיר בדבריו גם את ההיסטוריה הפלאית של מלחמת ששת הימים כחלק מהמציאות האחרת כל כך בארץ ישראל לעומת השואה. "צבאות ערב הוכו מכה ניצחת בתוך שעות וימים, ולא די בכך, אלא שגם ירושלים, חברון, בית לחם, כל יהודה ושומרון שוחררו בתוך שישה ימים, מה שלא עשתה שום מעצמה בעולם. מעצמות אדירות נלחמו שנים לשחרור אזורים ושטחים, וגם זאת בהצלחה חלקית. במלחמת יום כיפור היינו מופתעים ומותקפים, אך המערכה התהפכה ובתוך זמן קצר נמצאו חיילי צה"ל בעומק השטח הסורי ובעומק השטח המצרי, עד שהגיע הנרי קיסינג'ר בשליחות נשיא ארה"ב כדי לבקש מישראל שתעצור את כוחותיה".
ומה באשר לדרך בה ניתן להתמודד עם הכאב הגדול שנפל במערכה על משפחות רבות בישראל? המפגש עם לוחמים שנקטעו אבריהם במלחמה, המפגש עם משפחות שכולות ועם משפחות החטופים המצפות לשובם מותירים אותנו ללא מילים שיוכלו לרפא את השבר, אומר הרב המספר כי גם במפגשים הללו הוא חוזר אל מופתי העבר וניצחונותיה של ישראל במלחמות מתוך אמונה ותקווה בכוחו של העם, אך עבור קרוב המשפחה שאיבד את יקירו קשה למצוא מילים מנחמות.
שאלת החטופים המונחת על כתפיהם של קברניטי המדינה היא שאלה כבדה ביותר, אומר הרב ומוסיף כי ליבו עם יושבי הקבינט שצריכים לקבל החלטה, אך השאלה קשה עוד יותר כאשר הצד השני אפילו אינו מוכן להידבר על מתכונת כלשהי. באירועים קודמים כמו באירוע חטיפתו של גלעד שליט היה דיבור כלשהו עם הצד שמנגד, "היום לא מדברים. אין על מה ואין עם מי. זו לא שאלה כמותית של כמה נשחרר תמורת החטופים שלנו. כרגע זה נראה כקיר אטום ואין עם מי לדבר".
הרב מביע בדבריו אמון במנהיגי המדינה ומעיר כי אין לנו חלופה. הם אלה שנבחרו על ידי הקב"ה להוביל את ישראל "ואני מאמין שהם משתדלים לעשות את המיטב, ואנחנו צריכים להתפלל לישועת ה' ולא לסמוך על בשר ודם. הם בוודאי עושים את הטוב ביותר, הם רוצים לנצח ולהחזיר את החטופים הביתה וצריך לעזור להם בתפילה ולא לרפות את ידיהם".
את השיחה עם הרב לאו אנחנו מקיימים זמן קצר לאחר הניסיון האיראני לתקוף את ישראל בטילים בליסטיים וכטב"מים שיורטו. הרב רואה באירוע זה נס כביר וגדול, לא רק בשל יירוט הטילים, אלא גם בשל עצם התגבשות הקואליציה הבינלאומית להגנתה של ישראל. הוא מציין כי ברור לו שמאחורי הסיוע עמדו אינטרסים של אותן מדינות, כולל ירדן הנחשבת במידה מסוימת לאויבת של ישראל, אך עצם תיאום האינטרסים למצב בו לכולם יש אויב אחד, ובכך ישראל לא נותרה לבדה, הוא בגדר נס, ואנו עדיין איננו יודעים להעריך את גודל הנס.
לשאלת תמונת הניצחון של המלחמה בדרום, משיב הרב לאו ואומר כי כבר כעת אין כל ספק בכך שניצחנו במלחמה זו, בעיקר כאשר בוחנים את נקודת ההתחלה שבה הייתה ישראל בבוקר שמחת תורה, וכעת האויב מתחפר במחילותיו על אף שתקומת ישראל בארצו מתחוללת במחיר כבד מאוד.
ומהו המסר שמבקש הקב"ה להעביר לנו בימים אלה? "ליראה את ה' ולעובדו בכל לבבכם ובכל נפשכם", משיב הרב ומדגיש כי הקב"ה רוצה אותנו בראש ובראשונה ביחד, כשם שבחר את העם כולו יחד ולא במפלגה כזו או אחרת, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, אחדות של העם בארצו, היא זו שהקב"ה רוצה מעמו, ועלינו לתהות מדוע אין אנו יודעים לחיות יחד. עלינו להבין ששעת מלחמה אינה זמן למחלוקות, למריבות ולפוליטיקה. "אנחנו חייבים למצוא דרך לחיות ביחד בשלום ובאחווה ואז אפשר לבוא לריבונו של עולם ולומר עשה עימנו למען שמך".
האם אכן ניתן לאחות את הקרע בעם, קרע שנראה כחוזר לימים שלפני המלחמה? "כבר עברנו דברים דומים בהפגנות סוערות אחרי מלחמת יום כיפור, ובסופו של דבר הממשלה ההיא נפלה וקמה ממשלה אחרת. אני לא יכול להשוות, המצבים אינם דומים", אומר הרב. "אני רואה לנגד עיניי את התמונה הכללית שאינה טובה, ברגע שאנחנו מחפשים מומים במקום לחפש את האור". הרב שב ומייחל ומתפלל לאחדות בלבבות עם ישראל ואומר כי לדאבונו עדיין לא נושענו בפן זה של אהבת ישראל, אך הוא מאמין שהדבר יבוא ומהר ככל הניתן לאחר שובם של החטופים, מה שיגרום לקירוב לבבות וישמיט את הבסיס מתחת מחפשי החסרונות והכאב.
כמי שכיהן פעמיים כרבה הראשי של תל אביב, נשאל הרב לאו מה "עובר" על העיר העברית הראשונה בהיבט היהודי, והוא משיב: "אני רואה את המפה אחרת". בהתייחס להפגנות נגד התפילות ביום כיפור האחרון מזכיר הרב לאו כי מתוך ארבע מאות אלף כארבעים בלבד אכן יצאו להפגין, "תסתכלו על התמונה האמיתית ולא על שולי השוליים".
"עם קום המדינה תל אביב הייתה עירייה של 31 חברים ובהם דתי אחד בלבד. אמנם בבית הכנסת הגדול שמרו שלא יעברו מכוניות בשבת בזמן התפילה, שוטרים בריטים שמרו על כך, אבל בכל אותה תקופה היה רק נציג דתי אחד מול שלושים שאינם דתיים. היום מתוך 31 יש ארבעה. יש בעיר 24 בתי ספר של החינוך העצמאי, 950 תעודות כשרות שהתושבים מבקשים, תסתכלו על זה ולא על עשרה שעשו מהומה ביום כיפור. מספר הדתיים עולה, מספר בתי הספר עולה", קובע הרב לאו ומספר על בית ספר שהיה בסכנת סגירה כי לא היו די תלמידים לכיתה א' והיום יש בו שלוש כיתות א'. "מאות בתי כנסת פתוחים בוקר וערב וברבים מהם יושבים ולומדים כל היום, על זה לא מדברים אלא על שני מקומות שבהם היו הפגנות ביום כיפורים, מה שעצוב מאוד ומצער מאוד, אבל זו הדמות של תל אביב? איפה בתי הכנסת? איפה בתי הספר? איפה הרבנים? כמה ישיבות יש בתל אביב מכל הסוגים? אני רואה את זה. צריך לראות את האור ולא לחפש את החושך".
'דרכיה דרכי נועם' מזכיר הרב כמתווה דרך לאופן בו ניתן ונכון לפנות לזולת ובכך להאהיב את התורה על הבריות. הרב מציע לנו להסתובב אתו ברחובותיה של תל אביב בליל החג, כאשר הוא חוזר לביתו מבית הכנסת ומהחלונות הפתוחים ניתן לשמוע את שירת ההגדה, לא תמיד משומרי מצוות, אבל הקשר אל המסורת והיהדות קיים ונשמע מכל עבר. "אני שומע את זה ומקשיב לזה וטוב לי", אומר הרב.
על הקשר המיוחד שלו עם הדור הצעיר מזכיר הרב את עברו כמורה מלמד בבית הספר צייטלין ועוד קודם לכן כמורה צעיר בשני בתי ספר שאינם דתיים, תיכון ברנר ואחד העם בפתח תקווה במשך שנתיים בהן לימד שם תנ"ך ותלמוד. "אין אחד מכל בוגרי ברנר, בית ספר שבאחד במאי לא לימדו בו, שייצא להפגין נגד השבת או נגד בית כנסת ונגד לימוד תורה. גם אם הם לא דתיים, הם מכבדים ומעריכים. אני פוגש חלק מהם והיחס שלהם לתורת ישראל הוא יחס של כבוד והערכה גם אם לצערי הם לא מקיימים תורה ומצוות".
לקראת סוף השיחה עמו נשאל הרב כיצד ניתן לשמוח בחג המתקרב כשאחינו נמקים בעזה, והרב משיב ומציין כי לא ניתן לצוות על השמחה שאינה אלא דבר שברגש, ועם זאת הוא מבקש להשיב בדרך אחרת: "אם היית מצליח להגיע לאחד החטופים ושואל אותו אם היה רוצה שמשפחתו תעשה סדר בליל הסדר, שישירו, שהילדים ישירו מה נשתנה, אני בטוח שכל אחד מהחטופים היה אומר 'בטח, צריך להמשיך להאמין ולקוות, ואם לא השנה, בשנה הבאה נהיה ביחד'. לכן גם במצב הקשה הזה חייבים להמשיך. גם אם דמעה זולגת מהעין הפה צריך לומר את ההגדה מראשיתה ועד סופה ולהאמין לקוות ולהתפלל לישועת ה'".