הוועדה לבחירת שופטים
הוועדה לבחירת שופטיםצילום: מיכאל דימנשטיין, לע"מ

אחת לתקופה נפלט לחלל העולם, בתזמון שכדאי לעקוב אחריו, עוד מקטע ממאגר החומרים המרתק שהיה באותו מכשיר סלולארי בלתי נדלה של יו"ר לשכת עורכי הדין לשעבר, אפי נוה.

הפעם, סוערות הרוחות אחרי פרסום הקלטות שיחותיו של נוה עם מי שהייתה שרת המשפטים בזמנו, איילת שקד. שיחות בהן נוה מפעיל לחץ אגרסיבי על שקד לקידומו של השופט אורנשטיין, על אף מועמדות ראויה יותר של שופט מתחרה.

שקד, בתגובה אופיינית, הסבירה כי "לא נעים לראות איך מכינים נקניקיות, אבל ככה הדברים עובדים", בהתייחסה לביטוי שנטבע כבר על ידי עמית סגל בנושא, כי כך פועל "מפעל הנקניקיות", וברמז לתהליך הלא כל כך נעים לעין (ולחושים נוספים) של הכנת המוצר הפופולארי.

ברשתות, לא מעט ממתנגדי הרפורמה כבר הספיקו לצהול, הנה, ככה זה נראה כשהפוליטיקאים מתערבים בבחירת השופטים. הם סוגרים דילים מלוכלכים, מקדמים שופטים לא ראויים, מתייחסים לכל התהליך כמו למפעל נקניקיות.

אין להתכחש לזה. פוליטיקה דמוקרטית בריאה נראית כמו סחר סוסים מצוי. זה מוכר את א' והשני מזדכה על ב' ההוא מוותר על הערך שהבטיח לבוחר ויריבו דוחף לבוידם את התוכנית שהציג במסיבת עיתונאים בשבוע שעבר. זה לא יפה, זה מלוכלך, זה לא אלגנטי, זו פוליטיקה.

אבל מה החלופה?

לפני שניגע בחלופות ובמסקנות, צריך להקדים ולומר: מה שאפי נוה עשה, לכאורה, מצדיק בוודאי חקירה - שלו ושל כבוד השופט המקודם. השרה שקד אולי לא מעורבת בעצמה בהיבט פלילי, אבל עצם העובדה שהיא שמעה על האינטרס הכלכלי של נוה ושתקה, תטיל כתם על ניקיון הכפיים הציבורי שלה. אבל כל זה לא מענייננו כאן, נוה כבר מזמן לא שולט בלשכת עורכי הדין, והשרה שקד עודנה רחוקה ממחשבות על קאמבק פוליטי.

בחזרה לגופו של עניין: קודם כל, ועל כך אין ויכוח, נוכחותם של שני נציגי לשכת עורכי הדין בוועדה לבחירת שופטים היא רעה חולה ומעוותת. כאילו מאן דהוא חיפש לייצר את הדוגמה הגסה ביותר של ניגוד עניינים ולהציב אותה בלב לבו של התהליך.

אין שום סיכוי ששופט השואף לקידום ובא לפניו תיק שאחד הצדדים בו מיוצג על ידי משרד שנציג מטעמו יושב בוועדה, לא יסבול מהטיית דין. יש אפס סיכוי לצדק בהליך כזה, וכל דקה ששני נציגי הלשכה יושבים בוועדה היא יריקה בפרצופם של האזרחים. מיותר לציין שהרפורמה המשפטית ז"ל ניסתה לתקן גם את זה...

אבל יש בנותן טעם להתייחס לעיקר הנימוק, וכאן אנחנו חוזרים למפעל הנקניקיות.

דמוקרטיה, כאמור, היא שדה של לכלוך ידיים, של כותרות צבעוניות וצהובות, של דילים וסכינים מטאפוריות בגב, של הבטחות והפרתן. לא יפה. לא נעים. לא מנומס.

החלופות לדמוקרטיה, כולן, הרבה יותר אלגנטיות ממנה. מונרכיה מלכותית מכובדת (ואולי אפילו "ממלכתית"), אוליגרכיה של אצולה יוקרתית, טווסית ומהודרת. זה מכובד מאוד מאוד. נעים לעין. מרשים. חומר לסדרות בנטפליקס.

ובכל זאת, אף אחד מאתנו לא שואף לביטול הדמוקרטיה והחלפתה במונרכיה או באוליגרכיה. או כמו שציין פעם צ'רצ'יל בהומור, דמוקרטיה היא שיטת המשטר הכי פחות גרועה מבין אלו שנוסו. לאמור, התהליך פחות מנומס, התוצאה הרבה יותר טובה.

ובחזרה לוועדה למינוי שופטים: כידוע, הועדה מורכבת מארבעה פוליטיקאים (מהם שלושה נציגי הקואליציה), שלושה שופטי עליון ולשון המאזניים של שני נציגי לשכת עוה"ד. השרה שקד, בתחכום פוליטי נאה, השכילה להשיג רוב בוועדה באמצעות דיל עם נוה, אבל אני מהרהר דווקא בכל אותם דילים שלא נודעו לציבור, בכל אותם שנים ארוכות בהם נציגי הלשכה הלכו יד ביד עם השופטים, בהסכמים שהשמש לא שזפה מעולם, בדילים שדחקו את שנואי החונטה מחוץ למערכת.

כי כן, לאוליגרכיה ולמונרכיה חסרונות משלהן, ואחד החסרונות הבולטים הוא העדר הצורך לתת דין וחשבון לציבור. מלכים ורוזנים לא צריכים לנמק את ההחלטות שלהם, בדיוק כמו העליונים ממגדל השן - בכל הנוגע לקידומי שופטים.

וזה, בעיניי, גרוע ומסוכן פי אלף לדמוקרטיה שלנו. כי מינוי של שופט כושל במסגרת דיל לא מוצלח של פוליטיקאים, יתנקם בסופו של דבר באותו פוליטיקאי. הציבור ידע על זה והציבור יעצור את זה. אבל מינוי "טהור" של "אנשי מקצוע" ו"שומרי סף" שנסגר בוועדת השניים ותואם בדיל חרישי - הוא מינוי שלעולם לא נדע עד כמה הוא לא ראוי, באיזה אינטרסים הוא נגוע ומי מרוויח ממנו.

יש שני רעיונות אמריקאיים ראויים מאוד בהליכי בחירת שופטים שאולי כדאי לשקול לאמץ, גם אם לא באופן מלא. האחד הוא בחירתם של שופטים מקומיים באופן דמוקרטי לחלוטין, על ידי האזרחים, כשהם נאלצים להתמודד אחת לכמה שנים על כיסאם (שיטה הקיימת בכמה מדינות בארה"ב, בגרסאות שונות). השני הוא השימוע שעוברים מועמדים לשיפוט בבית המשפט העליון בפומבי, בפני נציגי העם, שצריכים לאשר את המינוי אחר כך.

ואולי הבעיה אצלנו עמוקה יותר, אולי היא מתחילה בעצם המחשבה השגויה, שהושרשה כאן לא מעט באשמת התקשורת, שהפוליטיקאים הם איכסה, פוליטיקה היא גועל, ופוליטיקאי הוא בגדול אסיר פוטנציאלי במעשיהו. לעומת "שומרי הסף", שהם ביורוקרטים מקצועיים, מלאכים בחליפות, נקיים מהטיות אנושיות ומטעויות.

ואת הטעות הזו חייבים לשרש: שומרי סף היו רק במגילת אסתר, וגם שם הם עסקו בתככים ובנסיונות מהפכניים, בדמוקרטיה אין מקום להחלטות מהותיות שיתקבלו על ידי שומרי סף. בדמוקרטיה הפוליטיקאים הם הנבחרים, המייצגים של דעת הקהל, אלו שמקבלים אחת לכמה שנים מנדט לנהל את ההיבטים המהותיים והרגישים של החיים שלנו כאן.

בחירת שופטים, אולי אחד התפקידים הכי רגישים והכי משמעותיים שיש למדינה ביחס לאזרחיה, חייבת להיות בידי הפוליטיקאים, ואך ורק בידיהם. את מפעל הנקניקיות שלנו אנחנו רוצים גלוי לעין השמש, עם ביקורת צולבת ופיקוח צמוד, שלנו. הציבור.