המונח 'חירות', המציין את אותו מושג פילוסופי מוסרי המעסיק את האנושות משחר קיומה, נשאר עד היום לוטה בערפל דעות והשקפות שונות, משום שכמעט כל האסכולות הפילוסופיות בסיום עיונם בנידון, עלו כולן על שרטון.
בערב הפסח הבא עלינו לטובה, ובמיוחד במצב אומתנו ומדינתנו המורכב כבר מאז חידוש מדינתנו, מן הראוי לשפוך נופך משלנו, נופך יהודי, מקורי, היונק מרוח אותה התגלות אלהית שלא החלה בהר סיני, אלא החלה במצרים העתיקה, באותה מעצמת על תרבותית, מדינית, צבאית ועוד.
כבר העיר הרואה הגדול הראי"ה קוק זצ"ל 'ההבדל שבין העבד לבן-החורין איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי-משועבד. אנו יכולים למצא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפך בן-חורין שרוחו הוא רוח של עבד.
החירות הצביונית היא אותו הרוח הנישאה, שהאדם וכן העם בכלל מתרומם על ידה להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לתכונה הנפשית של צלם אלהים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שווים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תכן חייו והרגשתו מאירים בתכונתו הנפשית העצמית, כי-אם במה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שהאחר מוצא שהוא יפה וטוב'.
לכן, עלנו לשאול את עצמנו האם זכינו לחירות עליונה זו כיום? לא אלמן ישראל, לכן יש ב"ה לא מעט בתוכנו המתעלים יום יום למדרגה זו, ובראש ובראשונה כל החיילים הקרביים הלוחמים בחירוף נפש להגנת העם הקדוש הזה, ללא כל חשבונות ביטחוניים, משפחתיים כלכליים ועוד, ובמיוחד המסה הגדולה מאד שבהם, כל המוסרים את עצמם מתוך אמונה עמוקה, היונקת רק מחינוך תורני או מנאמנות למסורת לאומית משפחתית.
אבל האם המנהיגות המדינית, הביטחונית, והחברתית מתקרבים למדרגה זו? לחלוטין לא. הם עדיין רחוקים מאד. ראש ממשלתנו, עם כל הכבוד אליו, למראה סכנה כלשהי, רץ להתחנן להצלה ל'יד הויה' של ביידן.
ראשי הבטחון כנועים בפני תכתיבי ארה"ב ומנטליות תבוסתנית והרסנית, ראש העיר חיפה שכמו כל שאר מנהיגי המדינה הנ"ל, לא העלה בדעתו להודות לכל חיילי צה"ל המוסרים את עצמם רגע רגע עבור חיי עמנו, אלא רק לביידן, ולכן עומד לכנות שכונה שלמה בשמו.
מיותר לציין שאותם מנהיגים שכחו להודות לא רק לה', אלא אף לחיילינו הנפלאים, ומתוך בלבול מחשבתי חולני נוראי, משתחווים ומודים להישגים הטכנולוגיים העולים למדרגת אלהות! בדיוק כביציאת מצרים שעליה כתב הקב"ה בתורתו 'בשלח פרעה את העם', הם משוכנעים שפרעה הציל אותם ולא יד ההשגחה העליונה, ושהיא 'ולא מלאך' גאלה אותנו.
אבל הנסים שהתגלו וממשיכים להתגלות ב"ה בלוחמה בעזה, שבפניהם גם מה שקרה במוצ"ש אחרון זה מחוויר, נסים שהם פועל יוצא של זכות מסירות הנפש העילאית של חיילינו, מזמינים הסתכלות אחרת. וכמה בלתי מוסרית היא עובדה זו, שדווקא אותם חיילים נפלאים הופכים בידי ההנהגה המדינית ועוד יותר הצבאית, לקרדום ולכלי מעשה שאפשר להשתמש בו תוך התעלמות מוחלטת מתפישותיהם, מהמוטיבציה המדוייקת המחייה את לב לבה של אותה מסירות הנפש, מוטיבציה שהיא כל כולה אמונה בה', בקדושת עם נפלא זה, בערכו הגדול ואף הנשגב, כאשר לעומת זאת, דאגת המנהיגות היא השגת הסכמת ארה"ב ושאר מדינות, שרובן ככולם ידעו לשעבדנו במשך אלפיים שנה.
לכן, בערב פסח זה, הגיע הזמן לקרוא למנהיגותנו לסדר, להזמין אותה להשתחרר מעבדות גלותית זו, לשוב לעצמה, לזהות היהודית האמיתית היחידה, זו היונקת מהכרה בהנהגת ה' בעולם גם כשהיא עוברת דרך איזה שהוא סיוע, לא תמיד מורחב ביותר, מצד אומות מסויימות.
אם שואפי חירות אנו, די לנו להקשיב לקול גויים המבינים את מהותנו טוב מהמנהיגות שלנו, גויים כאותו פילוסוף גדול מהדור הקודם שקבע 'אבל לאחר עיון, אני מאמין שהעיקר אצל היהודי הוא, שמאז כמה אלפי שנים, יש לו קשר עם אל אחד, מונותאיסטי, זה מה שמבדיל אותו מכל שאר העמים ... זה מה שהפכו לחיוני ולאוטונומי. ... הקשר המאפיין את היהודים, הינו קשר מיידי עם מה שהם קוראים השם, ז"א אלוקים. הקב"ה מדבר עם היהודי, היהודי שומע את דברו, ומתוך מכלול זה, מה שממשי הוא, הקשר הראשוני, המטאפיזי של האדם היהודי עם האינסופי.
אני מאמין שזו ההגדרה הראשונה של היהודי העתיק, אדם שבמובן מסוים כל חייו מוגדרים, ומסודרים ע"י הקשר שלו עם האלוהים. וקשר ראשוני זה מהווה בדיוק את כל היסטוריית היהודים'. חירות עמנו תלויה בהבנה זו, וכל עוד לא יופנם הדבר, לא נשאר להקב"ה כל דרך להדריכנו אלא לעמת אותנו עם מטורפים, אבל מטורפים הפועלים דוקא בשם אמונה בה', אמונה מטורפת, אך אמונה המוכיחה שלא טכנולוגיה אף המשוכללת ביותר מסוגלת לשים קץ לרע העולמי, אלא רק האמונה הצרופה שלנו היא זו שתוכל לשים קץ למלחמה העכשווית, שאינה כלל מלחמת הישרדות, אלא מלחמה נגד הרע העולמי כולו.
לכן בערב חג חירותנו, נישא תפילה שהאמונה הצרופה תשוב להאיר את לבינו ומוחותינו, וכך לא ניזקק לתרופות מורעלות.