
מזה כשנה חווים תושבי קיבוץ מירב עשרות פיגועי ירי מהכפר ג'ילבון הסמוך. הבוקר הגיע הירי, ולא בפעם הראשונה, לתוך בית משפחת רמון.
הילה, אם המשפחה, שהייתה בבית בשעת הירי עם ילדיה מספרת לערוץ 7 על האירוע ועל שנה של תחושת קונספציה ואזלת יד.
"הפעם זה היה הבית שלנו שנפגע. אנחנו כבר שנה במציאות של כשלושים פיגועי ירי מהכפר ג'ילבון אל מירב. הבוקר זה היה אנחנו. היינו בסלון ובמטבח. ניקינו לפסח. שמענו זכוכית מתנפצת וקולות ירי ודלת הזכוכית שמובילה למרפסת התנפצה".
על אף שזו לא הפעם הראשונה שירי מגיע בסמוך כל כך לבני המשפחה, מעדיפה הילה להתמקד במה שהיא מגדירה כ'הסיפור הגדול' שנמשך כאמור מזה כשנה: "הסיפור הגדול הוא מה שקורה אצלנו בקיבוץ כבר כשנה, מה שלא נעשה בצד השני והתחושה שלמרות השבעה באוקטובר אנחנו עדיין מבחינת הצבא באותה תפיסה ועובדים באותם כלים כדי לפתור את הבעיות, ובאופן לא מפתיע הן לא נפתרות וממשיכות הלאה".
על המדיניות שאותה מנהל הצבא מול האיום כלפי תושבי הקיבוץ ויישובי הסביבה, אומרת הילה: "אנחנו יודעים שהצבא פועל בכפר. עד שהתחיל הירי לפני שנה מהכפר לכיוון מירב, בכל השנים הקודמות לא הייתה פעילות של הצבא בכפר. לפני 22 שנה היה פיגוע שבו נרצחה נערה ממירב, ובכל השנים שעברו מאז לא היו אירועי טרור, אבל אנחנו זוכרים מה הכפר הזה מסוגל ורוצה לעשות. בשנה האחרונה הצבא יותר נכנס ויותר מבצע מעצרים, אחרי כמה אירועי ירי מחסלים או תופסים את החולייה שביצעה את הירי, מוצאים אמל"ח, אבל אין הרתעה. אין את מה שימנע מהם להעלות על דעתם לירות על הישובים, וזה לא רק מירב, אלא כל יישובי עוטף ג'נין. אנחנו רואים איך זה מתהווה לנגד עינינו, שמכילים את האירועים ולא מגיבים בצורה חריפה, שכל עוד לא מזהים בדיוק את מי שירה יורים רק באוויר או לשטחים פתוחים. התגובה היא תגובה מידתית כמו התפיסה הישנה של הצבא ואנחנו רואים בעיניים איך ממשיכים באותה תפיסה ועם אותם כלים וכך מגיעים פחות או יותר לאותן תוצאות".
בדבריה מדגישה רמון כי זעקת תושבי הקיבוץ ויישובי הסביבה החלה עוד קודם לשבעה באוקטובר, וגולת הכותרת של קריאתם היא הקביעה שהגזרה שהייתה שקטה הולכת והופכת להרבה פחות שקטה ו"צריך לחסל את זה כשזה קטן ולא שיהיה כאן כפר מקביל לג'נין שלא יודעים איך להתעסק איתו".
לשאלתנו אם הדריכות בקיבוץ מגיעה עד כדי חשש יומיומי של ממש, מספרת הילה כי מתקיימים בהחלט דיונים פנימיים על השימוש במרפסות שנבנו כשהן פונות לנוף, כלומר לכפר, שיחות על השאלה מי מאפשר לילדים לשחק בחוץ ומי לא ואף בשאלה מי שוקל הקמת קיר מגן שיחצוץ בין הבתים ובין הכפר. "כל המרפסות פונות אל הכפר שהוא כיוון הנוף ואלו הדילמות היומיומיות".
"אנחנו מסרבים לחיות במציאות של פחד, ולגדל את הילדים שלנו במציאות של פחד. היה אולי נוח יותר להחליט שלא להסתובב במרפסת ולהפוך את החלונות לממוגני ירי כדי שאף אחד לא ייפגע, אבל אנחנו מסרבים לחלוטין ללכת בכיוון הזה. קונספציית ההתמגנות קרסה בשבעה באוקטובר".
על פי דיווחים שונים מספר תושבים מחברי הקיבוץ יצאו בעקבות הירי לעבר הכפר וחצו גדר, כהגדרתם. הילה עצמה לא מכירה את הפרטים, אך מציינת כי במידה ואכן מדובר באירוע שקרה, הרי שזו לא הפעם הראשונה שבעקבות פיגועי ירי יש מי שבוחר לעשות מעשה. "צריך להעביר מסר לכפר שמה שהיה לא יהיה. במסגרת מה שאנחנו יכולים לעשות אנחנו עושים את מה שניתן כדי להגן על הילדים והמשפחות שלנו".
בהתייחס לאירוע האחרון, הירי הבוקר לעבר ביתה, אנחנו שואלים עד כמה הפגיעות היו קרובות לפגוע באחד מבני המשפחה, והיא משיבה "מאוד", ומרחיבה: "הבת שלי שעמדה בתוך הבית הייתה פחות ממטר מהפגיעה. הזכוכיות עפו על כולנו, לא פצעו אף אחד אבל הרגשנו אותן. היינו ממש שם ואל בחדר ליד. לקח לנו זמן להבין את גודל הסכנה שהיינו בה", היא אומרת ומזכירה כי "לפני שבוע וחצי כבר הייתה פגיעה בבית שלנו, בשולחן פלסטיק שעמד בחוץ, זמן קצר אחר שהילדים שיחקו בחוץ באותו מקום. זו ממש סכנה אמיתית, לא משהו לא נעים או מטריד אלא סכנה אמיתית שאסור להתרגל אליה וצריך שבצד השני ישלמו מחיר כבד על הניסיון להרוג את תושבי הקיבוץ".
בהתייחס לשמועות שנפוצו על גורם כלשהו שעדכן את התושבים על התראה מוקדמת שהגיעה לצבא לפני הירי, אומרת הילה כי ידוע לה ששמועה שכזו אכן קיימת ולפיה "הייתה התראה שיש צפי לירי, שהרשות הכריזה על יום זעם כלשהו, ולא הצליחו לעצור את הירי, אבל התפיסה שאומרת שנצליח לעצור את הירי כשהוא מגיע, שגויה כי זה כבר מאוחר מדי. צריך למנוע את היכולת או את הרצון שלהם לירות. בשביל זה המפקדים הבכירים ואלה שבשטח צריכים לעשות סוויץ' בתפיסה ולא לנסות לעצור את הירי כשהוא מגיע לגדר. זה כבר מאוחר מדי".