שני בלופים שמתנפצים על רקע האנטישמיות המתפרצת וההחלטות הצפויות בבית הדין בהאג ומסקנה מיידית אחת:
בלוף מס׳ 1: "צריך לסגת עד הקו הבינלאומי המוכר ואם הם יעזו לתקוף, ניכנס בהם וכל העולם יהיה לצידנו". את התזה הזו מכרו לנו גם באוסלו, גם בנסיגה מלבנון וגם בגירוש.
אל דאגה, עוד מעט כל מיני "לשעברים" ומומחי INSS יסבירו לנו שצריך להקים מדינה לתומכי הנאצים וירגיעו אותנו שאם הם רק יירו כדור אחד, כל העולם יהיה לצידנו.
לנגד עינינו, דווקא אחרי הטבח הנורא - מסע דה לגיטימציה ואנטישמיות שלא היה מעולם בשנות ה"כיבוש" הנוראיות כשהיהודים רק החלו להגן על עצמם ולהגיב על הטבח.
בלוף מס׳ 2: "מערכת המשפט אולי מגבילה את צה"ל וכוחות הביטחון, אבל היא שומרת עלינו בעולם. לכן אסור לגעת בה ולעשות איזושהי רפורמה."
אז הנה, במלחמה הצודקת ביותר, אחרי הטבח הנורא ביותר, אנחנו נרדפים כמו שלא נרדפנו מעולם. הדבר היחיד שאהרון ברק וחבר משובטיו - משופטי העליון, ועד הפרקליטות והיועמ"שית הביאו לנו, זה קשירת הידיים לכוחות הביטחון במלחמה בטרור.
ולמסקנה: העולם אולי מניח זרים על היהודים באושוויץ, באבי יאר, כפר עזה ובארי, אבל בסוף הוא הולך עם המנצחים ומעריך את אלה שמסוגלים להגן על עצמם.
יש להפסיק את הסיוע ה"הומניטרי" לאוכלוסיה תומכת הנאצים (או לפחות לדאוג לשלוט בו), יש להכות את האויב, לכבוש את רפיח ולנצח במלחמה.
בסוף גם העולם יעריך את זה. הרבה יותר משהוא מעריך נסיגות או כפיפות למערכת משפט פרוגרסיבית.