התחלה// נולדה בשנת 1929 בוורשה שבפולין. בת הזקונים למשפחה עם שלושה ילדים. "אחי הבכור מארק היה מבוגר ממני ב־11 שנה. כשפרצה המלחמה הוא כבר היה סטודנט לרפואה. חילק, אחי השני, לא שרד. אפילו תמונה שלו אין לי".
אבאמא// יעקב ופולה גרינשטיין הי"ד. "לא היינו משפחה אמידה. אבא עבד כמשווק של בית חרושת בוורשה, ובגלל שהפיץ סחורות הוא לא היה הרבה בבית. אמא הייתה עקרת בית מצוינת, וכדי לעזור לכלכלת הבית סרגה כפפות וסוודרים ומכרה לחנויות. ילדות מאושרת עם משפחה אוהבת".
מלחמה// כשהייתה בת עשר פרצה מלחמת העולם השנייה ופולין נכבשה בידי הנאצים. "מאחד בספטמבר במשך שלושה שבועות היו הפצצות איומות על ורשה. כל הרחוב שלנו עלה באש מההפצצות". היא ומשפחתה הועברו לגטו.
בגטו// החיים בגטו היו קשים, מסביב היו הרבה חולי, רעב ומוות, וכשהחלו המשלוחים לטרבלינקה המצב הפך קשה יותר. "כל יום יצא משלוח עם אלפי יהודים. לא ידענו לאן ולמה, אבל הבנו שזה לא טוב. באחד הימים תפסו את אבא שלי ולקחו אותו בכוח למשלוח. מאז לא ראיתי אותו".
מרד// שלוש שנים הם היו בגטו, עד שבאביב 1943 פרץ המרד. "הייתי בת 13 כשהתחילו דיבורים על כך שהגרמנים רוצים לחסל את הגטו ושמבחינתם ורשה חייבת להיות יודנריין, נקייה מיהודים. נשארנו בגטו בערך 60 אלף יהודים מתוך כחצי מילון יהודים. התחילו לדבר על התנגדות. אנשים חפרו בונקרים ומקומות מסתור. בוקר אחד נכנסנו לבונקר עם עוד המון אנשים ושם התחבאנו במשך שלושה שבועות. חיינו על כמה קוביות סוכר ומעט מים".
נכנעים// "בבונקר היה חם מאוד ובקושי הצלחנו לנשום כי לא היה אוויר. מבחוץ שמענו כל הזמן קרבות והדי פיצוצים. שרדנו בבונקר עד שהנאצים שרפו סביבנו בתים, וכשגילו אותנו, כי מישהו הלשין, הם זרקו פנימה רימון עשן. בלית ברירה יצאנו החוצה בפחד גדול".
ברכבת// משם הובלה יחד עם אמה וגיסתה הלה ברכבת היישר למחנה ההשמדה מיידנק. "הנסיעה ברכבת הייתה איומה. דחסו אותנו לקרון אחד על גבי השני. אנשים נחנקו והתעלפו מהדוחק. לא היה אוויר. כשהגענו למחנה מיד הפרידו בין הגברים לנשים. שם ראיתי את אחי חילק בפעם האחרונה".
למקלחות// "נשארתי עם אמא שלי ועם הלה גיסתי. עמדנו במשך שעות במגרש כשמסביב הגרמנים צועקים. אחרי הסיוט בקרון ולילות ללא שינה הייתי כבר מותשת. אמא כיסתה אותי במעיל שלה, ליטפה אותי, הרגיעה ואמרה שעוד מעט נתקלח ונחליף בגדים. לא העליתי בדעתי שאלו יהיו הרגעים האחרונים שלי עם אמא".
אמא איננה// "לבסוף הוכנסנו בזוגות למקלחות. אמא הלכה מאחוריי. שמחתי שזו מקלחת אמיתית, אבל כשהסתובבתי אחורנית לראות את אמא היא נעלמה. הייתה סלקציה בכניסה למקלחת ואותה לקחו. שאלתי את הלה: איפה אמא? והיא ענתה: אמא איננה. מעכשיו אני אמא שלך. זה היה הרגע הנורא בחיי".
במיידנק// מאותו רגע נלחמה כדי לשרוד. "היה צריך להילחם על הכול, אפילו על פיסת רצפה בצריף, על שמיכה או על קערה, שבלעדיה אי אפשר היה לקבל מרק. כמה חודשים אחרי שהגענו למיידנק, באמצע הלילה, הגיעו הגרמנים אלינו לצריף, סנוורו אותנו עם פנסים והרביצו עם קתות הרובה והובילו אותנו לתאי הגזים".
שמע ישראל// "עמדנו שם בתא הגזים. ידענו שמכאן לא יוצאים. נשים התחילו לבכות, להתפלל, לדפוק בכוח על הדלתות ולזעוק 'שמע ישראל'. ואני עומדת עם הלה, אנחנו מחזיקות ידיים ומסתכלות זו על זו. ככה חלפה לה שעה ועוד שעה וכלום לא קרה. פתאום הגרמנים פתחו את הדלתות ויצאנו. התברר שהיה חסר להם גז באותו הלילה. משם לקחו אותנו ברכבת לאושוויץ".
בלוק 27// "באושוויץ היינו בבלוק 27, שזה הצריף שהכי קרוב לקרמטוריום. היינו מול הרמפה. ראיתי כל הזמן אנשים שמגיעים למחנה ברכבת וצועדים היישר לקרמטוריום ואיך מהארובה עלה עמוד של אש עד השמיים. זה היה ככה יום יום. במחנה סבלנו מרעב, ממחלות, מכינים ומהקור שחדר עד לשד העצמות. עבדנו במיון בגדים ובמתפרה. תפרנו כפתורים, קרעים וכל מה שצריך".
שומרת// "יום אחד עמדנו במשך שעות בגשם שוטף בסלקציה מול ד"ר מנגלה. הלה גיסתי כבר הייתה כל כך רזה, והיד של ד"ר מנגלה התרוממה והוא שלח אותה שמאלה. תפסתי אותה בכל הכוח והצמדתי אותה אליי. לא הסכמתי שייקחו אותה ממני. פתאום סגן מפקד המחנה, שראה איך אני מחזיקה אותה חזק וצועקת, קרא לי עם האצבע ואמר: 'אם תשתקי אני אשחרר אתכן', וכך היה".
ספר// על סיפור חייה כתבה את הספר, שיוצא לאור בימים אלו, בשם 'זה לא גשם. אלו אנשים'. "בסלקציה ההיא, כשלקחו את הלה שמאלה, חשבתי לעצמי: את הגשם שיורד אף אחד לא יכול לעצור, אבל אנשים יכולים לשנות את דעתם. לא הסכמתי בשום אופן לאבד תקווה. אין לי הסבר מה גרם לסגן מפקד המחנה הגרמני לשנות את דעתו באותו יום, אבל קיבלתי את הלה מחדש".
צעדת המוות// "צעדנו חמישה ימים בכפור וברוח, יום ולילה, בלי דקת מנוחה. מי שלא עמד בקצב חטף כדור ומת. היה רגע שהתכופפתי וכבר לא יכולתי להתרומם חזרה. זה היה גזר דין מוות, אבל אז שמעתי קול בגרמנית: מה קורה לך? זו הייתה הקאפו. היא הרימה אותי ועזרה לי להמשיך ללכת. חיי ניצלו".
ארצה// מהמחנה ששוחררה ב־1945 על ידי הצבא הרוסי. "בשחרור הייתי קשישה בת 15. לבד בעולם". בשנת 1947 עלתה לישראל יחד עם קבוצה של השומר הצעיר. אחרי נדודים והפלגה בסירת דייגים קטנה בתנאים לא תנאים הגיעה לבסוף לחופי הארץ. "ירדנו בתל אביב בחשכה. האנגלים, למזלנו, לא שמו לב. בבוקר הועברנו לקיבוץ עין החורש. רק הגענו לשם וכבר סבלנו מירי על הקיבוץ".
החצי השני// בשנת 1950 נישאה לחיים, ניצול שואה, שהלך לעולמו לפני שבע שנים. "זכיתי לשני בנים: יעקב ובני. אחרי כל מה שעברתי, להפוך לאמא הייתה חוויה של חיים".
חוזרת// בשנת 1986 חזרה בפעם הראשונה לפולין וביקרה במחנות. בעקבות הביקור החלה לתעד את זיכרונותיה ואת עברה. מאז הביקור ההוא חזרה שוב ושוב לפולין והעבירה אין־סוף הרצאות בכל העולם. בנוסף לכתיבת ספריה ולהרצאותיה, עמלה גם לתרגם ולפרסם שירים וסיפורים שנכתבו בגטאות ובמחנות ההשמדה.
משימת חיי// "הכתיבה נובעת מתוכי. כתבתי בראש עוד לפני שהגעתי לעט ולנייר. היה לי סיפוק לספר ולשתף, שידעו מה קרה. ראיתי בזה שליחות". את זיכרונותיה מתקופת השואה פרסמה בין היתר בספרה 'החיים כתקווה', שהוגדר כאחד המסמכים ההיסטוריים החשובים על תקופת השואה. ספריה תורגמו ל־11 שפות ומופצים ברחבי העולם.
אפר ואבק// בעקבות הנסיעה שערכה לפולין ארבעים שנה אחרי ששוחררה ממחנות המוות, כתב עליה בנה, הפזמונאי יעקב גלעד, את שיר הנושא של אלבומו של יהודה פוליקר 'אפר ואבק'. "המסע היה קשה מאוד בשבילי. כשחזרתי לארץ הבן שלי, יעקב, ישב עם יהודה פוליקר אצלי בסלון. שיתפתי אותם שהביקור שם היה בשבילי כמו לגעת בנצח, והבן שלי ענה שהנצח שלי הוא רק אפר ואבק. מכאן יצא השיר".
ואם את נוסעת// השיר הפך אולי למזוהה ביותר עם השואה: "ערב אחד הוא הזמין אותי לאולפן, שם שמו לי אוזניות והם שרו את השיר: 'ואם את נוסעת לאן את נוסעת, הנצח הוא רק אפר ואבק'. זה היה מטלטל. תוך כדי השיר הרגשתי כאילו אני במיידנק ליד ערימת האפר והם עומדים שם לידי".
אני ניצחתי// "מסעותיי הרבים מאז לפולין, לאושוויץ ולמיידנק לא השפיעו עליי לרעה. להפך, אני מרגישה שם חזק יותר את משמעות הישרדותי ויודעת שם ביתר שאת שהרוע הגדול מכולם, הרוע שנראה בלתי מנוצח, נחל תבוסה".
לא עוד// כניצולת שואה, אירועי ה־7 באוקטובר היו קשים מנשוא. "זה היה יותר נורא מהשואה. אני עברתי את השואה, אבל פה מדובר היה בחיות טרף פראיות. זה גם קרה אחרי שאמרו לא עוד ושיש לנו את הצבא הכי חזק בעולם". למרות זאת היא מתעקשת להיאחז באופטימיות: "אני תמיד אומרת שאין רע שאין לו סוף. שום דבר הוא לא נצחי, מלבד הטוב. הטוב חזק יותר והוא תמיד מנצח, אחרת העולם לא היה קיים".
במגרש הביתי:
הבוקר שלי// "כשאני קמה בבוקר אני אוכלת משהו קטן, הרדיו פתוח לידי ואני מאזינה לחדשות. במשך היום אני קוראת וכותבת בלי הפסקה. לצערי הראייה שלי היום כבר מטושטשת, אז אני כותבת עם זכוכית מגדלת. לישון אני הולכת מאוחר".
הפלייליסט// "אני אוהבת את השירים של הפרטיזנים שיצאו אחרי המלחמה ושירי ארץ ישראל".
השבת שלי// "יום חופש ומנוחה".
משאלה// "המשאלה הכי גדולה שלי היא שיחזירו את החטופים הביתה ושלא ייפלו עוד חיילים".
מפחיד אותי// "מלחמות. חשבתי שכשאגיע לגיל הזה כבר לא יהיו מלחמות".
כשאהיה גדולה// "אני רוצה להצליח לראות עם הזכוכית המגדלת ולהספיק לכתוב עוד ועוד".
לתגובות:rivki@besheva.co.il
***