ספירת האומר

הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך וחבל, ושוב הגענו אל הימים הנוראים ומלאי ההוד (והנצח, והתפארת, והמלכות וכל השאר) שבהם פוליטיקאים מטפסים לנו על הראש ומדקלמים קלישאות בטקסים והמוחים דקטנות ממשיכים לצרוח עלינו עם זמבורות כדי לעשות לנו עוד יותר רע על הנשמה. אלה יגידו "לעולם לא עוד", אלה יצעקו "בושה, בושה, בושה", וככה כנראה נעבור איכשהו את ימי הזיכרון והעצמאות עם דמעה קטנה בעין ומועקה גדולה בלב.

אם כי אני הקטן לא יכול להבין איך אפשר להגיד "לעולם לא עוד" כשרק לפני שבעה חודשים הקלישאה הזאת התנפצה עלינו ברעש מזוויע. וגם לא יכול להבין למה אלה שצועקים "בושה, בושה" מביישים ורומסים את הימים היחידים בשנה שבהם עוד יש לנו איזושהי הזדמנות חולפת להתלכד, להרכין ראש, להרגיש שבכל זאת יש משהו נשגב שמאחד אותנו. אבל היי, אולי זה באמת רק אני.

השנה, באופן די נדיר, יום הזיכרון לשואה ולגבורה חל בשבוע של יום הניצחון העולמי על הנאצים. כלומר יום השואה אמור לחוּל בחמישה במאי, אבל נדחה לשישה במאי, שזה יום לפני השבעה במאי שבו גרמניה נכנעה רשמית בפני ארצות הברית ובריטניה, שמציינות אותו בשמונה במאי, שבו גרמניה שוב נכנעה, הפעם לרוסים שרצו להראות שהם והאמריקנים זה ממש לא אותו הדבר ולכן עד היום הם חוגגים את יום הניצחון בתשעה במאי. בעוד שאצל האמריקנים רואים היום ניצחון רק בסרטים. עם במאי.

וככה כל השבוע הקרוב הולך להיות בסימן 79 שנים לסיום מלחמת העולם השנייה, על פי החלוקה הקבועה בינינו ובין שאר העמים: הם חוגגים את הניצחון, אנחנו זוכרים את השואה. וכולם מבטיחים שלעולם לא עוד, אבל לא מבטיחים לקיים. מה שהופך את ה"לעולם לא עוד" לשאלה, ובכן, קיומית.

למה מי זאת דרזדן

ומכיוון שאני פסימיסט אדוק ושרוט, אני עט על השבוע שבו נציין ע"ט שנה ומעז לשאול בקול רם מה היה קורה אילו מלחמת העולם השנייה הייתה מתנהלת על פי הסטנדרטים של ימינו.

ולמה זה מטריד אותי כל כך? כי בכל פעם שאיזה עיתונאי אנטישמי שאינו מודע לאנטישמיותו מדבר בארשת מזועזעת על "הזוועות שישראל עושה בעזה", התשובה האולטימטיבית היא: מה שצה"ל עושה בעזה לא מתקרב אפילו לקרסוליים של מה שבעלות הברית עשו בדרזדן.

דרזדן הייתה מרכז תעשייתי חשוב של הגרמנים. לכן, במשך שלושה ימים בחודש פברואר 1945 כתשו מטוסי ארצות הברית ובריטניה את דרזדן, החריבו אותה כמעט לחלוטין וצרבו בתודעה העולמית מסר חשוב: מי שמאיים על שלום העולם, אנחנו נביא עליו סופת אש משתוללת וחורבן.

בימים שאחרי השבעה באוקטובר, הדוגמה המוחצת (תרתי משמע) של דרזדן הייתה מהממת את המראיינים הצבועים וגורמת להם לגרד בראשם במבוכה. אבל מהר מאוד הם התעשתו ולמדו לדקלם שאילו דרזדן הייתה מתרחשת היום - מנהיגי בעלות הברית היו עומדים לדין על פשעי מלחמה. בואו נפתח יומנים ונתאם עם בית הדין הבין־לאומי בהאג מתי מביאים לשם את נתניהו ואת הרצי הלוי.

הטרלול חזק כל כך שאפילו ג'ו ביידן הצטרף במהרה למקהלת הצדקנים, גינה את ההפצצות על דרזדן ואמר שהיום כבר לא עושים דברים כאלה. עד עכשיו לא ברור אם הוא מבין את המשמעות של מה שהוא אמר. או למה כל מיני נודניקים מכרכרים סביבו כאילו הוא מינימום נשיא ארצות הברית.

או־קיי, אז אנחנו מבינים שאילו מלחמת העולם השנייה הייתה מתרחשת היום, דרזדן הייתה ניצלת ולא נצלית. וארצות הברית לא הייתה מטילה על יפן פצצת אטום אלא מטילה סנקציות על גדוד נצח יהודה. ומעכבת את הפלישה לרפיח, כלומר לנורמנדי, כדי שקסטנר – אוי סליחה, בלינקן – ינסה לרקום עסקה להצלת המשטר הנאצי.

יודעים מה, עזבו רגע איך בעלות הברית היו מנהלות את המלחמה. האם הן בכלל היו נכנסות אליה? האם ארצות הברית הייתה יוצאת למלחמה נגד יפן אחרי תקיפת פרל הארבור, או ממלמלת משהו על "פתרון יצירתי בדרכי שלום"? האם צ'רצ'יל היה נושא את נאום ה"דם, יזע ודמעות", או שאנרכיסטים זועמים היו עולים על הפרלמנט הבריטי תחת הסיסמה "From the sea to the river, Hitler will free and Führer", וכופים את סיום המלחמה עוד לפני שהחלה?

ואם בריטניה הייתה נלחמת, האם היא אכן הייתה עומדת בגבורה בבליץ הגרמני האכזרי או מגיעה להסדר שלפיו גרמניה לא מחריבה את מולדת התה והכדורגל, ובתמורה היא מקבלת לידיה את כל היהודים מרחבי האימפריה הבריטית, כולל ארץ ישראל, כפי שעשו מדינות מערביות סובלניות אחרות כגון צרפת, נורבגיה והולנד? כמה משאיות עם סיוע "הומניטרי" היו בעלות הברית מעבירות כל יום לנאצים ולעוזריהם, בזמן שמיליוני יהודים נמקים בגטאות ובמחנות המוות ומצפים להצלה המבוששת לבוא?

ורוסיה? באיזה צד היא הייתה מתייצבת?

לא להרגיז את הדיקטטור

בעצם למה לשחק בנדמה לי. בואו לא נשכח שמהרגע שהנאצים עלו לשלטון בשנת 1933, מדינות המערב עשו הכול, אבל הכול, כדי לשדר לגרמניה שאומנם היא חטפה חתיכת נכבה במלחמת העולם הראשונה, אבל לא יקרה לה כלום אם היא תנסה עוד פעם.

כשגרמניה בנתה צבא קטלני בניגוד להסכמי ורסאי, מדינות המערב היו טרודות במשבר כלכלי ולא רצו להתעסק בשטויות.

כשגרמניה חוקקה חוקי גזע, ארצות הברית ובריטניה סגרו את שעריהן בפני הפליטים היהודים, כולל את שערי ארץ ישראל.

כשהיטלר נאם באקסטזה בפני המונים מוטרפים משנאה, המערב הנאור הביע דאגה מנומסת ובדק עם אדולף המסכן מה אפשר לעשות כדי להשביע את רצונו, הרי אין דבר כזה רודן רע, יש רק רודן שרע לו. גרטרוד שטיין, אושיית שמאל עולמית נערצת (יהודייה, אלא מה), הציעה להעניק להיטלר פרס נובל לשלום. באולימפיאדה שנערכה בברלין ב־1936, בריטניה הסובלנית הורתה לספורטאיה להצדיע בטקסים במועל יד כמחווה של שלום ואחווה ורב־תרבותיות או משהו. בריטניה וצרפת מסרו להיטלר את צ'כוסלובקיה תמורת מילה של ג'נטלמן שהוא יימנע ממלחמה. ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברליין, נפנף בהסכם מינכן בפני קהל נלהב והודיע "הבאתי שלום לדורנו", והיטלר אכן כיבד את ההסכם ופלש לפולין רק עשרה חודשים אחר כך.

וסטלין, האיש החביב והעדין הזה, הבין את רפיסות המערב ואמר להיטלר: יאללה אחי, בוא נעשה הסכם של דיקטטורים. ואילו היטלר לא היה מפר את ההסכם ופולש לרוסיה ב־1941, בריטניה הייתה ממשיכה להילחם לבדה, אם בכלל.

מה המערב למד מזה לגבי הציר המתגבש בין סין, איראן ורוסיה? עד כה, כל מה שמדינות המערב עושות זה להרגיע. לרסן. אותנו, את אוקראינה, את טייוואן. לא להעיר, לא לעורר, לא להרגיז את הדיקטטור. למנוע מלחמה, בכל מחיר, כמו שעשו בשנות השלושים של המאה הקודמת.

העיקר שמספרים לנו שלעולם לא עוד. עושים מעט, אומרים הרבה, מההיסטוריה למדנו שזה רק מזרז את הספירה לאחור לקראת מלחמת עולם נוספת. זו ממש ספירת האומר.

לתגובות: dvirbe7@gmail.com

***