גבורת החיים שאחרי

כשהיינו ילדים ורצו להמחיש לנו עד כמה השואה הפתיעה את יהודי אירופה, אמרו לנו לעצום עיניים, להפליג על כנפי הדמיון, ולעשות העתק־הדבק של ליל הבדולח, האווירה האנטישמית ותוכנית הפתרון הסופי - לארצות הברית. המורים הסבירו לנו, התלמידים הצעירים, שעד תחילת שנות השלושים של המאה העשרים גרמניה הייתה ערש התרבות האירופית, המדינה הכי חופשית והכי סובלנית, מדינה שבה היהודים השתלבו באקדמיה, בתרבות ובמוסדות השלטון באופן חסר תקדים.

אז נכון, ארצות הברית היא לא ממש סמל לתרבות גבוהה, אבל מסוף המאה ה־19 ובמשך כל המאה העשרים היא הייתה הבשורה לדמוקרטיה, לחופש ולקבלת האחר. ארצות הברית הייתה מקלט בטוח ליהודים שחיפשו מקום שבו הם לא יירדפו, לא יוטלו עליהם מיסי פתע והם לא יהיו קורבנות לעלילות דם. כשהיינו ילדים ואמריקה הייתה בעיקר המדינה שמי שעולה ממנה מאובזר בכל מיני בגדים שווים וגאדג'טים מתקדמים, ההשוואה לגרמניה של השואה ותורת הגזע הייתה כל כך מופרכת, שהיא עשתה את העבודה. אבל הפער הזה הולך ומצטמצם.

החשש להזדהות כסטודנט היהודי

לפני שלוש שנים ביקרתי בעיר ניו יורק במסגרת משלחת של נאמני תורה ועבודה ושחרית. פגשנו שליחי סוכנות שדיברו איתנו על איך מזהים יהודי בקמפוס, איך סטודנטים רבים נמנעים מלהזדהות ככאלה, ואיך בכל זאת מושכים אותם לארגונים יהודיים. השליחים דיברו בשפה שהזכירה כמעט את ברית המועצות הקומוניסטית: אתה פונה אל הסטודנט היהודי בקריצה, ברמז, מקיים איתו שיחה במקום לא מאוד בולט, ולאט לאט מזכיר לו מי הוא, ומסביר לו שלהזדהות כיהודי ולהיות חבר בארגון יהודי בקמפוס יכולה להיות דווקא חוויה טובה. ככה, בצעדי נמלה, מחברים את היהודים ללאום שלהם.

השיחה הזאת הותירה בנו רושם קשה. לשם הגענו? השליחים הסבירו שיותר ויותר יהודים מבינים שזיהוי שלהם עם הלאום היהודי יגרום לחבריהם לדשא לפתח עליהם סטיגמות, להאשים אותם בגזענות ולא לרצות בקרבתם. אז הם כורתים את השורש הזה ונשארים אמריקאים בלבד. נשמע מוכר, מוכר מדי.

האנטישמיות בארצות הברית מגיעה מימין ומשמאל. ממש תנועת מלקחיים, כדי שכיהודים שבעי עלילות לא ננסה למצוא תירוץ להצדיק את שונאינו. מצד אחד הגזענות הימנית, שמגדירה את היהודים כזרים, ככאלה שלא שייכים ללאום האמריקאי וצריכים להסתלק ממנו. ומצד שני האנטישמיות מצד שמאל, שמטופחת וממומנת היטב כבר עשרות שנים על ידי קטאר ומדינות נוספות. האנטישמיות הזאת מתלבשת בלבוש פרוגרסיבי מתקדם ונאור, שמחלק את העולם למדכאים ומדוכאים. ישראל נמצאת בצד הראשון של המתרס. מדינה כובשת, מדכאת וקולוניאליסטית שאין לה זכות קיום. השמאל בארצות הברית מאשים את ישראל בפשעי מלחמה כבר שנים רבות, והמלחמה בעזה הגיעה על מצע רעל מוכן ומדושן היטב.

בשבועיים האחרונים נוכחנו לראות שקמפוסים בארצות הברית איבדו את זה. המצב היה גרוע כבר בתחילת המלחמה, אבל בימים האחרונים נחצו עוד ועוד קווים אדומים. האקדמיה בארצות הברית היא הנחשון בכל הקשור לפרוגרס, ועכשיו התורה הזאת, של הצדקת החלש בלי שאילת שאלות ובלי לאכוף עליו שום חוק, מתחילה לקרוס אל תוך עצמה. רק שבדרך היא מקריסה את מצב היהודים, כי הכול הולך טוב עם רעל אנטישמי.

בשנים האחרונות נע השמאל היהודי האמריקאי בין ביקורת חריפה על מדינת ישראל ויחסה לפלשתינים ובין מבוכה. הרי בסוף, יהודי ארצות הברית הם אלה שקידמו את זכויות העובדים והפועלים במדינה שלהם, הם הראשונים שיגנו על החלש, משום שהם יודעים מה זה להיות חלש. יהדותם היא בראש ובראשונה תיקון עולם. הם לא חשבו שהמבט הביקורתי על מדינת ישראל יתגלה כחרב פיפיות שמכוונת היום נגדם.

הסיסמה "מהנהר ועד הים פלשתין תהיה חופשית" אומרת שאין מקום למדינת ישראל בכלל, ומתוך כך גם לא ליהודים. אויבינו עושים את הקישור בין היהודים למדינת ישראל בלי לשאול אף אחד. ויהודי ארצות הברית, מימין ומשמאל, שתורמים הרבה מאוד כסף למאמץ המלחמתי, לפצועי המלחמה ולשיקום המפונים, עומדים היום מול סימן שאלה מהבהב ולנוכח סכנה הולכת וגוברת.

כשהיינו ילדים הסיסמה "לעולם לא עוד" הייתה נראית סיסמה של נרדפים. הרי ברור שרצח שיטתי כל כך, במדינות רבות כל כך, כשמדינת ישראל קיימת, אינו יכול להתרחש. היינו בטוחים שאנטישמיות גלויה לא תרים יותר את הראש, לא באירופה, בטח לא בארצות הברית. אבל אחרי צרפת של השנים האחרונות, הרחובות של גרמניה ועכשיו ארצות הברית, הסיסמה הזאת לא נראית כל כך מנותקת מהמציאות. השואה צריכה להילמד ביתר שאת, ולא בלבוש אוניברסלי. צריך לחזור אל המושכלות הראשונות, אל העובדות בשטח. הנאצים וכל משתפי הפעולה במדינות שנכבשו היו פשוט אנטישמיים שרצו להשמיד את היהודים מעל פני האדמה. ככה פשוט, ככה איום ונורא, ככה מסוכן.

להתבונן על הניצולים ועל הבחירות שעשו

סבתא שלי, סבתא אסתר, הייתה ניצולת שואה. כמעט לא הכרתי אותה. היא התגוררה בארצות הברית ונפטרה כשהייתי בגן חובה. ועדיין, אני חושבת עליה המון, בעיקר מאז שהפכתי לאם.

שני בניה של סבתי נרצחו באושוויץ. מרדכי ויונה, פעוט בן ארבע ותינוק בן כמה חודשים. ובכל זאת, אחרי המלחמה סבתי החליטה להרות שוב ולהביא את אבא שלי לעולם הזה. היא בחרה להמשיך את החיים, על אף הכאב ולמרות הסיכון לאבד שוב את כל עולמה. אבא שלי בגר, עלה לישראל, נטע את עץ המשפחה בארץ וזכה לילדים ולנכדים גאים ביהדותם ובישראליותם.

השנה אני מתבוננת לא רק על השואה אלא גם על הניצולים ועל הבחירות שהם עשו. להינשא מחדש, ללמוד מקצוע, לפתוח עסק, לעבוד, לבנות את הארץ הזאת, להילחם עליה, ליצור תרבות, שירה וספרות וקולנוע.

וזה לא שלא הייתה להם ברירה. אפשרות הבחירה תמיד קיימת. אדם יכול לשקוע בעבר, לכאוב אותו, ולרצות לצאת להפסקה מהחיים האלה. אני לא שופטת את מי שוויתר. תהום הכאב ממתינה לכל מי שחווה אובדן, ובמיוחד למי שיצא מהתופת והשאיר מאחוריו קרובי משפחה, הורים, בני זוג וילדים. ובכל זאת, רוב האנשים האלה, שנשאו על גופם צלקות איומות ונפשם הייתה רדופת סיוטים, לא ויתרו לעצמם ולא ויתרו על החיים. לפעמים אנחנו מדברים על השריטות של הדור השני ואפילו השלישי, ושוכחים להעלות על נס את העובדה שבכלל יש דורות כאלה, שמישהו בחר להמשיך את החיים ואפילו לחגוג אותם.

ניצולי השואה תרמו למדינה תרומה ניכרת. המאייר קריאל גרדוש, חתן פרס נובל לכימיה אברהם הרשקו, הרב ישראל מאיר לאו, הרב יהודה עמיטל, המעצב דן ריזינגר, המשורר והחוקר דן פגיס והמיילדת סופיה אנגלסמן הם רק דוגמית קטנה מהדור הענקי הזה. השנה, יותר מבכל שנה, הם השראה בשבילי לאיך ממשיכים הלאה, למרות הכול. אכן יום השואה והגבורה. גבורת החיים שאחרי.

לתגובות:ofralax@gmail.com

***