חברים, לטס פייס איט, המצב בטטה. המלחמה מדשדשת, ראש הממשלה שלנו הססן מתמיד, ובגדול המדינה אט אט מתכנסת דה־פקטו לאותו אזור חיוג. ואם זה לא מספיק, אז גם האנטישמיות בעולם גואה, וספציפית בקמפוסים בארצות הברית.
עכשיו תראו, לרוב הבעיות לעיל אין לי פתרונות, אבל בסיפור הזה של האנטישמיות בקולג'ים אני האיש למשימה. סוף סוף אני דובר אנגלית מהבית של אשתי, ובנוסף לכך באמתחתי לא תואר אחד חסר תועלת אלא שניים. מה שעושה אותי התאום הצברי של רוב הסטודנטים באמריקה שמתמחים בלימודי מגדר וחברתיות סביבתית, תואר שהמצאתי הרגע אבל עד ירידת הגיליון לדפוס בוודאי יתברר כאמיתי.
אז מיד עם צאת הרומפלנאכט (אריזת כלי הפסח ואחסונם, המכונה גם ליל הבלגן) יצרתי קשר עם עורכת העיתון כדי שתשלח אותי לאוניברסיטת קולומביה כדי לסקר את ההפגנות הפרו־פלשתיניות ואולי גם לשכנע את הסטודנטים לשוב מדרכם הרעה.
"אין צורך להתייחס אליי בטור שכל הרעיון שלו הוא בדיוני לחלוטין", היא הגיבה בחדות הלשון האופיינית לה, "ואגב, אם כבר כאילו מדברים, אתה מאחר בדד־ליין אז תתחיל להתקדם". תראו מה זה, גם בשיחה בדיונית העורכת שלנו נשארת מקצועית במיליון אחוז. פלאי פלאים.
חמוש בברכתה של העורכת לקחתי את המטוס הראשון מנתב"ג ונחַתי בשלישי בבוקר בשדה התעופה של אוניברסיטת קולומביה. למפרע התברר שלאוניברסיטה אין שדה תעופה ושנחתנו למעשה בקפיטריה. מאוד לא נעים ולא בדיוק עוזר לסנטימנט הפרו־יהודי, אבל אי אפשר להכין קניידלך בלי לשבור כמה ביצים.
ירדתי מכבש המטוס וניגשתי אל המפגין הפרו־ישראלי הראשון שפגשתי.
"היי, אני יאיר ויש לי תואר בהוראת תושב"ע בהתמחות במתודולוגיה של התלמוד הבבלי".
"מה אפשר לעשות עם תואר כזה?" הוא שאל.
"לאכזב את ההורים בעיקר", הודיתי, "למה, מה אתה לומד?"
"משפט רגשי ומנהיגות אקלים", הוא ענה בגאווה, "זה הדבר החם הבא".
"מה זה אומר משפט רגשי?" הקנטתי.
"מה זה אומר מתודולוגיה של התלמוד הבבלי?" הוא החזיר ונפרדנו בתיקו.
בשלב הזה החלטתי שהצעד היותר חכם יהיה לא לשכנע את המשוכנעים, אלא להסתנן למחנה האנטי־ישראלי ולנסות למוטט אותו מבפנים.
הלכתי לכיוון תאי השירותים כדי להחליף בגדים ולהתחפש למפגין פרו־פלשתיני. נדרשו לי כמה דקות לבחור לאיזה חדר שירותים אני מתאים, כי נכון לרגע נחיתתי הסתובבו בקמפוס כ־32 מגדרים שונים שלכל אחד מהם שירותים ייעודיים. לבסוף החלטתי שמה שהכי קרוב אליי זה חצי דרקון וחצי אלפקה והחלפתי בגדים.
חבוש בכאפייה על צווארי יצאתי אל המפגינים וניסיתי להתערות בתוכם. אני חייב לציין שלפחות מבחינה היגיינית החבר'ה הפרו־פלשתינים כבשו את ליבי, כולם היו עטויי מסכות כנראה זכר לקוביד שהשתולל במחננו זה לא מכבר. ריספקט.
בכל אופן, הצעד הראשון היה לכבוש את לב המפגינים באמצעות קריאות קליטות שישנו את דעת ההמון הנבער. "From the river to the sea, maybe we should reconsider our position on Israel’s actions in the Gaza strip!" ניסיתי פעמיים־שלוש, אבל המנטרה לא תפסה למרות שמבחינה לירית ותחבירית מדובר חד־משמעית בבוננזה. מה שכן, היא גרמה לשאר המפגינים לשים לב אליי.
"אתה יהודי, לך מפה", צעק אליי אחד המפגינים באנגלית.
"מה פתאום יהודי", צחקתי, "תראה את הכאפייה שלי!"
"רואים לפי האף שלך שאתה יהודי", זרק לי מפגין אחר, שהיה מעוטר בקעקוע של עצמו מכה מפגין יהודי שמתחזה למפגין פלשתיני עם כאפייה. ספציפיות מבהילה.
על כל פנים הוא חצה קו אדום רבותיי. זה שבמקרה הנראות החיצונית שלי תואמת להפליא כל סטראוטיפ יהודי מהמאה האחרונה לא נותן לו את הזכות לציין את זה בעדינות מפתיעה ככל שתהיה.
"אני בכלל חצי אלפקה אז הבדיחה עליך", החזרתי לו באותה המטבע. "חוץ מזה שאתם סתם מתחזים לפעילים חברתיים כשבתכל'ס אתם כולכם -".
"אנטישמים", הוא השלים אותי.
"אה, אתם מודים בזה?" התפלאתי.
"כן, כן. זה כתוב לי על החולצה", הוא הראה לי. ובאמת על החולצה שלו היה הכיתוב: "אני נגד יהודים באופן ספציפי, שאר העוולות בעולם לא מעניינות אותי כי אני לא אוהב להתפזר. יש לי הפרעות קשב וריכוז וגם, כאמור, יש לי עניין ספציפי נגד יהודים". קליט כמעט כמו הקריאות הקצביות שלי.
למרות ההערכה לכנות המפגינים החלטתי שזה זמן טוב להתארגן בהקדם לעזיבה, מה גם שהמטוס כבר חימם מנועים בחלל הקפיטריה והעורכת המשיכה לשלוח הודעות לחוצות, הפעם אמיתיות לא עלינו.
"סלח לי, אני חייב לזוז", עדכנתי את המפגין המקועקע, "בדיוק מתחשק לי לא להיות פה".
"זה בסדר", הוא ענה, "אני גם בדיוק צריך ללכת, יש לי עכשיו קורס".
"מה אתה לומד?" שאלתי.
"אני?" הוא צחק, "אני מרצה".
שכוייח.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***