בקיץ האחרון, בימי התום והטוהר שבהם "הפיכה משפטית" הייתה הענן הקודר בשמי חיינו, פרסם המשפטן והסופר עורך הדין יחיאל גוטמן מאמר מזרה אימה בעיתון מעריב. "למרבה המזל, לישראל יש מערכת משפטית חזקה ומוערכת, שעכשיו רוצים לפגוע בה", התריע גוטמן. "המערכת חוקרת בצורה רצינית ועמוקה תלונות בדבר התנהגות לא ראויה בשטחים, הן של חיילים והן של אזרחים, ולכן אין מקום להתערבות כלשהי של בית הדין הבין־לאומי בהאג".
גוטמן ביטא טענה שהייתה שגורה באותם ימים, שלפיה בג"ץ העצמאי הוא השכפ"ץ המשפטי של צה"ל ושל הדרג המדיני מול בתי הדין הבין־לאומיים. "על פי 'עקרון המשלימות', העובדה שבית המשפט הישראלי ידוע בשבחו בעולם כולו, מנעה עד היום מבית הדין הפלילי בהאג מלהפעיל את סמכותו", כתב גוטמן. "עתה חוששים מתנגדי המהפכה כי החלשת בית המשפט בצורה ניכרת תגרום לכך שהוא יפעיל את סמכותו כלפי ישראלים, והם מרגישים בסכנה".
לגוטמן לא הייתה דרך לדעת מה יתרחש כמה חודשים לאחר מכן. המציאות התהפכה על פניו, ועל פניהם של מתנגדי רפורמה רבים שהשמיעו את הטענה הזאת, בתוך זמן קצר מאוד. כשלושה חודשים לאחר פרוץ המלחמה החל בית הדין הבין־לאומי לצדק לדון בתביעה נגד ישראל באשמת רצח עם, כאשר לעת עתה הסתפק בצווי ביניים נגד ישראל וההליך עוד נמשך. ובשבוע האחרון נשמעו דיווחים והתבטאויות של גורמים מדיניים על חשש ממשי מפני צווי מעצר נגד קברניטי הצבא והדרג המדיני שיוציא בית הדין הפלילי הבין־לאומי.
רוצים את היהודי חלש
למרבה הצער, ולמיעוט ההפתעה של מי שאמר את הדברים כבר בימי הרפורמה, גם ביטול הרפורמה עד הסעיף האחרון שלה (להזכירכם, בג"ץ ביטל גם את הסעיף העלוב שכן עבר בכנסת – תיקון עילת הסבירות) לא הועיל לנו. אפילו שליחת השכפ"ץ המשפטי העליון בכבודו ובעצמו – אהרון ברק – לייצג את ישראל בית הדין בהאג, לא הביאה להסרת האיום המשפטי הבין־לאומי. מסתבר שאומות העולם לא מתעניינות במאבקי כוח הגמוניים פנים־ישראליים, ומבחינתם היהודים כולם נטבעו במטבע אחד. את היהודי יש להגיש במתכונתו הידועה: כנוע, חלש ומתחנן על חייו. ואם הוא חלילה מתנער מכך יש להעמיד אותו במקומו.
"עקרון המשלימות" גורס כי אם מדינה חוקרת בעצמה את הפרת דיני המלחמה על ידי ממשלתה וצבאה, בתי הדין הבין־לאומיים – בית הדין לצדק ובית הדין הפלילי – מושכים אוטומטית את ידיהם מהנושא. זהו העיקרון שעל בסיסו טענו מתנגדי הרפורמה שמערכת משפט עצמאית וחזקה היא זו שמצילה אותנו מחרב האג.
הצד הישראלי בעסקה הזאת פעל כמו שעון: בג"ץ דן בהיקף הסיוע ההומניטרי שישראל מעבירה לעזה, חקירות נפתחו נגד חיילים שלקחו שלל או ירו בשגגה על רכב של ארגון המטבח העולמי, והשבוע דווח על חקירת מצ"ח שנפתחה נגד חיילים שירו באישה עזתית שהתקרבה לגדר המערכת.
למרות זאת, בתי הדין בהאג לא מילאו את חלקם בעסקה. עקרון המשלימות בטל כשמדובר בישראל. רק בימים האחרונים, ולמרות הליווי המשפטי של בג"ץ, דרש וקיבל בית הדין לצדק ממדינת ישראל דוח על מצבה ההומניטרי של עזה ועל פעולותיה של ישראל בנושא. במקביל לכך, בית הדין הפלילי, כך על פי הדיווחים, חוקר פשעי מלחמה של ישראל בה בעת שחוקרי מצ"ח עושים לילות כימים כדי לחקור כל ירי שנגמר בפגיעה באזרחים. אולי השכפ"ץ כבר לא מספק את הסחורה, וצריך לשקול מעבר לאפוד קרמי גם בשדה המשפטי.
אך אם חשבתם שהעובדות יגרמו לאותו מיעוט דוברים יהירים ובטוחים בעצמם לחזור בהם ואולי אפילו להכות על חטא, כנראה שאין לכם היכרות מעמיקה עם החומר האנושי. במקום להתבייש בקונספציה המטופשת שהפיצו על יסוד ההערצה העיוורת לאהרון ברק, הם דילגו הלאה אל המפלט הראשון והאחרון שלהם – האובססיה נגד ביבי. בחיוך בלתי מוסתר הם החלו לחגוג את האפשרות שצו מעצר יוצא נגד ראש ממשלת ישראל וכך ייפטרו משנוא נפשם. "נתניהו מבוהל ולחוץ באופן חריג", חגג בן כספית בטורו. נחסוך מכם תגובות בוטות יותר ברשתות החברתיות, שכבר ניסחו פנטזיות מפורטות על הרגע שבו ראש ממשלת ישראל מובל באזיקים אל בית הדין בהאג. הם ימשיכו מספין לספין, ימציאו תיאוריות וירמסו כל חלקה טובה ועניינית, ובלבד לחסל את אויבם הפוליטי.
ארצות הברית "לא תומכת"
לגופו של עניין, כנראה שהפנטזיות על נתניהו מובל באזיקים יישארו בכל מקרה בגדר משאלות לב של שונאיו. הידיעות כרגע על צווי מעצר הן לא יותר משמועות, מפני שבדרך כלל בית הדין הפלילי בהאג נוהג לערוך חקירות מן הסוג הזה בחשאי, ולעיתים אף צווי המעצר נחתמים על ידי בית הדין במושב שלא נחשף לציבור. כלומר, תיאורטית ייתכן שייחתמו צווי מעצר בלי שישראל תדע על כך, ובמהלך ביקור מדיני או פרטי במדינת זרה ראש הממשלה או שר הביטחון ייעצרו.
אך אלה, כפי שמבין כל בר־דעת, חלומות באספמיא. ישראל, עם כל הביקורת שנמתחת עליה בעולם, עוד לא הגיעה לדיוטה התחתונה שאליה הגיעו רודנים רצחניים כמו סלובודן מילושביץ. מנהיגי העולם, לפחות העולם המערבי, מנהלים תדיר שיחות עם ראש הממשלה ועם שר הביטחון, ולא עושה רושם שישלחו שוטרים כדי לעצור אותם בשטח מדינתם. ובלי שיתוף פעולה אקטיבי של המדינות החברות באמנת בית הדין, אין לצווים כאלה שום משמעות.
ככלות הכול, שני בתי הדין בהאג, ולענייננו זה הפלילי, הם קודם כול גופים פוליטיים־מדיניים, ורק לאחר מכן גופים משפטיים. או בפרפרזה על אמרתו המפורסמת של פון קלאוזביץ', המשפט הבין־לאומי אינו אלא המשכה של הדיפלומטיה באמצעים אחרים. אין לבית הדין הזה חרב או ארנק – כל כוחו מיוסד על המדינות שחברו יחד לחתום על האמנה המכוננת שלו. כתוצאה מכך, גם יכולת האכיפה שלו תלויה בהן. אם התובע הכללי, קארים חאן, יחליט שנשיא צרפת צריך לעלות מחר לגרדום, לא תהיה להחלטה הזאת משמעות מלבד גיחוך קל בארמון האליזה. ולכן, בהיעדר היתכנות פוליטית, אין סיכוי גם להחלטה משפטית.
ובכל זאת, מה שכן יש כאן במסגרת "המשך הדיפלומטיה באמצעים אחרים", הוא אמצעי לחץ נוסף של מדינות המערב על ישראל. כפי שהיה לכל אורך הדרך, הן מגבירות את הלחץ שלהן באמצעים עקיפים, עד שישראל תבין את הרמז ותוותר על השמדת חמאס בעזה. זה יכול להיות איום בעיכוב הסיוע הצבאי, הפעלת סנקציות על אזרחים וגופים ישראליים, הימנעות במועצת הביטחון או דרישות הומניטריות ונמלים צפים, אך בסוף הכול מכוון להפסקת האש. כשנתניהו והרצי הלוי ירגישו את קרקע חו"ל רועדת מתחת לרגליהם, הם מעריכים, הנכונות שלהם להתגמשות תתרחב.
ארצות הברית, בתגובתה הרשמית, הודיעה שאינה תומכת במהלך כזה של בית הדין. לכאורה מדובר באמירה מובנת מאליה, שכן ארצות הברית – כמו גם מדינת ישראל – כלל אינה חתומה על האמנה המכוננת של בית הדין, ומשכך אינה רואה את עצמה כפופה לשיפוטו. ועם זאת, לפני שנה, כשהיה מדובר בצו מעצר נגד נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, ארצות הברית כן הביעה תמיכה בצעד והודיעה שהיא רואה אותו באור חיובי. מה שמלמד שבמסגרת הדיפלומטיה המשפטית, תמיכתה של המעצמה הגדולה בעולם היא בהחלט בעלת משקל רב, גם אם רשמית אין לה שום קשר לבית הדין.
דוברת הבית הלבן, קארין ז'אן־פייר, נשאלה ביום שני על ידי אחד הכתבים עד כמה בממשל חוששים שהחקירות וצווי המעצר ישפיעו לרעה על השיחות להפסקת אש (כך רואים שם את מה שאנו מכנים שיחות על עסקה לשחרור חטופים), פרויקט הדגל של ממשל ביידן. הדוברת הסתייגה שלא תיכנס לעומקם של דברים, והסתפקה בתשובה כללית מאוד: איננו מאמינים בסמכותו של בית הדין, ואיננו תומכים בחקירה הזאת. מה שהיא לא אמרה, והיה מתבקש שתגיד, הוא שארצות הברית תעמוד לצד בכירי ההנהגה הישראלית, ולא תאפשר בשום פנים קידום הליכים פליליים נגדם. משפט כזה היה סותם את הגולל על החששות והספקולציות, אך הוא לא נאמר ולא בכדי – כל משפט בבית הלבן עובר ניפוי אחר ניפוי. ממשל ביידן, כך נראה, אוהב את הסיטואציה שבה חרב צווי המעצר מונפת מעל ראשי מקבלי ההחלטות בישראל, בזמן שעסקת הפסקת אש מתבשלת.
זהו ככל הנראה הלובי האסלאמיסטי המשולהב שמשתולל ערב הבחירות בקמפוסים האמריקניים, בשילוב עם החיבה העתיקה ליהודים ממושמעים, שהוביל אותנו למצב שקשה היה להאמין שנגיע אליו. הרי ההוגנות מחייבת שאחרי אירוע רצחני כמו ה־7 באוקטובר, האהדה האמריקנית אלינו תגבר והאשראי יגדל. במציאות, לעומת זאת, נתקלנו במהלכים לעומתיים של ידידתנו הגדולה שעין ישראלית לא חשבה שתחזה בהם. וגם כשהודיעה שתעמוד לצידנו, בשתי ההזדמנויות שבהן אמר ביידן "Don't" בנעימה של שריף, המילים הללו נותרו חלולות ומביכות. אם מישירים מבט לנוכח המציאות, אין צל של ספק שמנהיגות אחראית חייבת להעריך מחדש את היחסים עם ארצות הברית, ולפעול לשינוי במבנה שלהם באופן דחוף.
לתגובות: yoniro770@gmail.com
***