אין אין אין חגיגה
אז איך חוגגים עצמאות בשנה הזאת? המון שואלים. והרבה עיריות כבר נתנו תשובה חסכונית משלהן: מבטלים את הבמות, או מקימים במה צנועה, מגודרת, שלא תבלוט, בלי אומני פאר, רק פרחי גבעתיים או נסיכות נס ציונה, כי איך אפשר לחגוג. לא שיש לי התנגדות להפסיק לשפוך סכומי עתק על אומני יום העצמאות, ולא שאיזה שני משוגעים בחוף הם בעיניי הדרך האולטימטיבית להגיד תודה על המדינה שלנו, אבל על עצם ביטול החגיגות או מזעורן שווה לדבר.
זה דומה בעיניי לילד שהסתבך עם הבריון השכונתי, זה שבכל הזדמנות מציק לו כבר שנים. והוא היה צריך אומץ לסגור איתו חשבון ולא עשה את זה, והבריון השכונתי קלט שהוא לא מוכן והִכה אותו עד זוב דם. ובעודו בבית החולים, נלחם על חייו ומלקק את פצעיו, הגיע תאריך יום ההולדת שלו.
הוא דווקא חיכה לזה, לאיזו עוגה שתמתיק את הצער, למישהו שיזכיר לו כמה טוב שנולד. אבל ההורים שלו הביאו לו בלון רגיל במקום בלון הליום וביסקוויטים במקום עוגה, כי עכשיו הם עצובים. ודווקא עכשיו, כשהוא חייב להיזכר על מה ולמה, שמישהו יגיד לו "כמה טוב שבאת לעולם, תביע משאלה", דווקא עכשיו החריבו לו את יום ההולדת.
ומחלון האשפוז, אפילו בלי משקפת, הוא רואה את הבריון מחכך ידיים בהנאה. להרוג אותו הוא לא באמת יכול, אבל יותר מכול את זה הוא רצה – להחריב את מסיבת יום ההולדת שלו.
בלי עוגה
אלא שבמקרה שלנו רבים חושבים שחשוב לחגוג, חשוב במיוחד, בעוד אחרים מרגישים שחגיגה כזאת תפגע במשפחות החטופים ובמי שנעקרו מבתיהם. ואם ממש מתעקשים לדייק את הסיפור, אז במקרה שלנו אל יום ההולדת הגיעה האם בלבוש חגיגי עם עוגה ענקית, שכבות של שוקולד וקצפת למעלה, בדיוק כמו שהילד אוהב, ולא בלון אחד של הליום אלא כמה בלונים קשורים בחוט. הרי זו לא מסיבה רגילה, השנה הוא צריך את זה במיוחד. והאב הגיע עם בגדים עצובים ישר מהעבודה. וכשהאם ראתה את האב היא נאמה בשם הילד את נאום ה"דווקא עכשיו", וכמה חשוב, ואיך הוא לא מבין. וכשהאב ראה את האם הוא נאם את נאום ה"למה דווקא עכשיו?" וכמה היא מנותקת ולא רגישה.
וכל יום ההולדת התבזבז בקרבות על טובת הילד ולמי באמת אכפת ממנו יותר, ואיש מהם לא שם לב שבמו ידיהם הם החריבו לו את המסיבה, כי מה שווה מסיבה שאמא ואבא מכישים בה זה את זה? והבריון השכונתי - אוהו, לו זו הייתה הנאה צרופה.
אז בואו ניפגש במקום טוב באמצע, כדי שנזכה לשנה הבאה.
כורך
וסתם כך אני חושב שכל יום עצמאות אורך 48 שעות, מזיכרון לעצמאות. חצי מרור חצי מצה. וצריך חרוסת איכותית, שתדביק.
מחשבון שואה
השנה, אולי לראשונה, התחלתי להבין את המספרים של השואה, כלומר להבין עד כמה הם אינם נתפסים. דווקא בגלל הטבח של שמחת תורה הבנתי את זה. על פי הנתונים שפרסם השב"כ, נרצחו בטבח כ־1,145 בני אדם, אזרחים ושאינם אזרחים, ונחטפו 253 - בדיעבד אנחנו יודעים שחלק מהם נרצחו כבר באותו יום. בסך הכול כ־1,400 איש.
בשואה נרצחו שישה מיליון איש. כמובן לא מדובר במספר מדויק, אלא מעוגל לגודל הזוועה. אילו היו נרצחים בשואה 1,400 איש ביום, כמספר קורבנות הרצח והחטופים, הרי שהשואה הייתה אורכת 4,285 ימים, כלומר 11 וחצי שנים שבהן בכל יום היה מתרחש טבח זהה לזה שחווינו. כן, זה לא עוזר לתפוס את גודל הזוועה, להפך - זה עוזר לא לתפוס אותו. אבל גם מחדד שבצד הגיהינום שחווינו בשמחת תורה יש הרבה על מה להודות. עם כל הרע שעבר עלינו, אנחנו כבר לא שם.
אתה הראש - אתה אשם
"העברת לחמאס מיליונים", מכריז הסרטון הממומן היטב בכל הרשתות, "לא השמדת את המנהרות. במשמרת שלך נרצחו 1,500 איש. אתה הראש – אתה אשם".
אני יודע איך זה סרטונים קצרים, הרבה חומר נופל בעריכה כמו שאומרים, ואני תמיד חושב שרצפת חדר העריכה הרבה יותר מעניינת מהסרטון המצומק. אז כשירות לציבור התכופפתי, הרמתי מהרצפה, והנה הסרטון המלא:
"העברת לחמאס מיליונים. אילו היית עוצר את הכסף הזה, החמאס היה משתולל ומאיים, ואנחנו היינו עושים לך את המוות, היינו אומרים שאתה שבוי של הכהניסטים בממשלה שלך. הקשבת לנו. אתה הראש - אתה אשם.
לא השמדת את המנהרות. אילו היית עושה את זה מיוזמתך היינו אומרים שאתה לוקח אותנו למלחמת יש ברירה כדי להסיח את הדעת מכתבי האישום שלך. שוב פחדת מאיתנו. לא יצאת להילחם. המנהרות נשארו. אתה הראש – אתה אשם.
שחררת את סינוואר בעסקה מופקרת. אילו לא עשית את זה היינו אומרים שאתה מנותק, שאתה מפקיר למוות את הילד של כולנו. רעדת מאיתנו. שחררת רוצחים. אתה הראש – אתה אשם.
למה הקשבת לנו? למה פחדת מאיתנו? למה ספרת אותנו? למה לא עשית מה שמנהיג חזק אמור לעשות, רק מה שנכון למדינת ישראל? אתה הראש – אתה אשם. לך!"
יפה שביקשו לתת את התמונה השלמה, חבל על הכנות שנפלה על רצפת חדר העריכה. אבל מישהו בטח אמר: זה ארוך מדי. אין ברירה, חייבים לקצר.
פינג פונג
בעודי כותב את הטור, מישהו עומד בדלת. שכן. היינו שכנים עוד בילדות ושנים רבות לא נפגשנו. הוא שמע שמשחקים אצלנו פינג־פונג, זה הזכיר לו נשכחות והוא הציע לשחק. מתאים. שיחקנו. אני מזהה שהוא אוחז במחבט באחיזה יפנית. "כמו אבא שלי", אמרתי לו. "ממנו למדתי", אמר לי, "היה ספורטאי אבא שלך".
היה לי כיף להיזכר באבא הספורטאי, ואז הוא שאל שאלה שהכתה בי: "בן כמה אבא שלך היה אז בעצם?" חישבנו. היינו בגיל העשרה, נניח 15. אבא גדול ממני ב־23 שנים. הוא היה עדיין בשנות ה־30 שלו. ואצלי עדיין חרוט האבא המאוד גדול ומאוד בוגר שהיה לי אז. ופתאום אני מבין שדברים שאבא עשה ודברים שאבא אמר כשהייתי ילד, היו דברים של בחור צעיר בשנות ה־20 וה־30 לחייו. יש לי ילדים בגיל הזה. לא תופס את זה.
יש לי חבר שאבא שלו נפטר כשהיה צעיר. באחד מימי ההולדת שלו הוא אמר לי: "זהו, עברתי את הגיל של אבא שלי". ואיכשהו יש לי תחושה שכשהוא אומר "אבא" הוא עדיין חושב על מישהו שגדול ממנו בכמה עשרות שנים.
לתגובות: liorangelman@gmail.com
***