מדינת ישראל מצויה מאז 7/10 במציאות בלתי אפשרית. כחברה במלחמה, כולנו שותפים לפעולות, דאגות ותפילות במישורים רבים: הדאגה לשלום החטופים והתקווה להשבתם במהרה; הפעולות למען ביטחונה של ישראל בכל החזיתות - עזה, לבנון, איראן, החות'ים, יהודה ושומרון ועוד זירות וזירות משנה; הלוחמים והלוחמות שבחזית, משרתי המילואים ובני המשפחה, הפצועים, המשפחות השכולות, בית הדין הבין־לאומי, וכל זה לצד שגרת חירום ועיסוק בנושאים אחרים שלא סובלים דיחוי.
יחד עם זאת, אסור לשכוח את הקונספציה שנשברה בעבור חלק גדול ממקבלי ההחלטות, בדרג המדיני ובדרג הצבאי, וגם בעבור חלק משמעותי ביותר מהציבור הישראלי, שלפיה אפשר 'להכיל' את הטרור, לברוח ממנו ולהתחבא מאחורי גדר, לתת לאחרים להיות ערבים לביטחוננו, ולרצות את יצר הרצח וההשמדה של אויבינו במקומות עבודה, בדולרים במזוודות או בהעברות בנקאיות.
וכאילו המצב לא היה מורכב מספיק, בזמן שהעם בישראל עובר את אחד המשברים הגדולים בתולדותיו, גם חלקיו האחרים של העם התעוררו למשבר גדול. ביהדות ארצות הברית הולכים ומתגברים הקולות שמתארים את מה שמתרחש שם כ'ליל הבדולח' של ארצות הברית. אומנם אין טלאי צהוב פיזי, אבל בכל רחבי ארצות הברית אני שומע על יהודים שמרגישים שהם 'מסומנים'. שרפת ספרים עוד לא ראינו, אבל את דגלו של עם הספר בהחלט שורפים ברחובות.
יהודי ארצות הברית, שחלק גדול מאוד מהם נמצאים בצד שמאל של הספקטרום הפוליטי האמריקני, גילו פתאום ששותפיהם למאבקים רבים הם למעשה אנטישמים. לוחמות זכויות הנשים שטבעו את המושג Me Too והאמינו לכל תלונה, הפכו למכחישות אונס, רק כי מדובר ביהודיות וישראליות. הסטודנטים הפציפיסטיים, אלו שאמורים להיות דור העתיד של המנהיגות האמריקנית וחלק ממקבלי ההחלטות במדינה, עטו כאפייה ודרשו שאיש לא יפריע למחבלי הנוח'בה במלאכת הרצח וההרג המקודשת שלהם, כי מדובר ביהודים וישראלים.
השותפים במאבקים על זכויות המיעוטים, שדרשו הקפדה קיצונית על שפת ה־PC שלא תייצר מיקרו־אגרסיות כלפי כל קבוצת מיעוט, לא יכלו להסתיר את הקצף על השפתיים כשהמילה 'יהודי' או 'ציוני' נאמרת. הקמפוסים, שהיו אמורים להיות Safe Space לכל תת מגדר או מגזר שהיה יכול לטעון לאפליה מדומה בעברו, הפכו למאיימים על קבוצת המיעוט המוכה והרדופה, הנשחטת והנטבחת ביותר לאורך ההיסטוריה, היהודים.
חדי העין והראות יכלו לזהות וזיהו סימנים מקדימים לעליית האנטישמיות. להבדיל, גם בגרמניה היו אלה שזיהו מראש. וגם בגרמניה היו אלה שבתחילה נתנו כל מיני "הצדקות" לאנטישמיות.
במשך שנים שונאי היהודים בעולם השתמשו בישראל כתירוץ לשנאה הפשוטה. הם לא 'חלילה' שנאו יהודים, הם פשוט טענו שליהודים אין זכות למדינה, או שיש להם זכות, אבל כל מה שהם עושים כדי לממש את הזכות הזאת הוא פסול, או שהם לא עומדים בסטנדרט המדומיין של דיני הלוחמה, או שיש להם כובע, או שאין להם כובע.
אירועי 7/10 ומה שמתרחש מאז קרעו את המסכות וביטלו את הקונספציה. הם לא שונאים אותנו בגלל הכיבוש של 1967, כי ישראל יצאה לגמרי מרצועת עזה. הם לא שונאים אותנו כי אנחנו שמים מצור על עזה. תמונות ה'לפני ואחרי' בעזה הראו לכולם את רמת הפיתוח, התשתיות, הבתים, הרפואה והעושר שהייתה בעזה.
הם לא שונאים אותנו אפילו כי אנחנו 'החזק'. ישראל של 7/10 גילתה תכונות אופי רבות, של מסירות, של הקרבה, של אחדות. אבל חוזק לא היה בבארי או בניר עוז או בנובה. היו מראות של פוגרום. של אלפי חמושים טובחים בילדים, בקשישים, בחוגגי מסיבת טבע. וברגע הזה, שהיה צריך להיות רגע של בהירות מוסרית, גילו יהודי ארצות הברית שבשמאל שהחברים שלהם למאבקי הצדק החברתי ותיקון עולם, פשוט לא שם.
במקרה הטוב הם נאלמו או נעלמו. במקרה הפחות טוב, היהודים ראו את שותפיהם לשעבר יוצאים לתמוך ברוצחים, באנסים, בנאצים. בעוד פחות משבוע נציין את יום השואה. 'לעולם לא עוד' חייב להיות הרבה יותר מסיסמה. אבל 'לעולם לא עוד' לא מדבר רק על מניעת השואה והטבח הבא. הוא חייב להיות צמוד לעוד 'לעולם לא'. 'לעולם לא תצעדו לבד', 'לעולם לא נצעד לבד'.
ביום השואה, שנקבע בתאריכו כדי לציין את מרד גטו ורשה, אנחנו חייבים לזכור את אסוננו מאותם ימים. שגם בתוך חומות הגטו, הכוחות הלוחמים לא התאחדו, והחלוקה בין הלוחמים על פי מפלגות ועמדות, בין אי"ל לבין אצ"י, נשמרה. את העוול הזה תיקנו ברוך ה', והיום לעם העברי היושב בציון יש צבא אחד ומדינה אחת.
גם בעמידה אל מול מבקשי רעתנו בכל העולם, אנו חייבים לעמוד ביחד. יהודי ישראל ויהודי העולם. לא צריך להסכים על כלום, רק להבין שכאשר העם היהודי עומד בפני איום, הפתרון הישן והטוב, שהוכיח את עצמו לכל אורך הדורות, הוא לעמוד ביחד. "נקהלו היהודים בעריהם... ואיש לא עמד בפניהם".
מדינת ישראל והעם שבישראל צריכים להושיט יד ליהודים שבתפוצות ואיש את רעהו יעזורו. ההתגייסות לביקורי סולידריות, לתרומות ולסיוע מצד יהדות ארצות הברית, שברה כל שיא אפשרי בימי המלחמה האלה. גם אנחנו חייבים להושיט להם יד. לסייע בכל דרך. גם בעידוד עלייה וקליטה. גם בחיזוק היהודים בקמפוסים ובקהילות. גם בהגנה, וגם בדרישות מדיניות למלחמה נחושה מצד הרשויות בארצות הברית ובעולם כנגד רדיפת היהודים וההסתה לטרור.
עם ישראל חי, ובעזרת ה' ביחד ננצח.