עזתים בציר פילדלפי לאחר נסיגת צה"ל ב־2005
עזתים בציר פילדלפי לאחר נסיגת צה"ל ב־2005צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

1

מדינת ישראל וצה"ל השיגו הישגים רבים, אפילו מופלאים, במלחמת חרבות ברזל. רבים לא האמינו שכוחותינו יצליחו להשתלט על רוב שטח רצועת עזה, להביס ולהשמיד את מרבית הכוח הלוחם של חמאס. עלה בידינו להגיע למקומות הכי בעייתיים, כמו בתי חולים שבהם מצאו מחבלים בזויים מסתור בין חולים וצוותי רפואה, אשר שימשו להם כמגן אנושי. אבל גם בבית החולים שיפא, כמו בעוד מקומות רגישים רבים, כוחות צה"ל הצליחו לפגוע במחבלים ולהשתלט על היעדים בלי לגרום לאסון הומניטרי מזעזע שישמש כנשק בידי אויבי ישראל. כוחותינו השמידו סמלי שלטון כמו בניין הפרלמנט ובית המשפט, השתלטו על קיני צרעות וסמלי התנגדות מסוכנים כמו ג'בליה, שג'אעיה וחאן יונס, והוכיחו שגם בעומק עשרות מטרים של מנהרות - האויב לא מוגן ולא חסין. אבל מה שלא עלה בידינו עד כה זה לשבור את רוחו של האויב.

הכוח הלוחם שעומד לרשות הצוררים סינוואר ומוחמד דף הצטמצם מאוד, אבל הם עדיין ממשיכים ללחום ומקווים לשרוד. הקלף החזק ביותר שברשותם הם אחינו ואחיותינו החטופים. כבר הוכח שהם מסוגלים, בתעתועי משא ומתן מעוררי תקוות שווא, לגרום לנו לדשדש במשך שבועות וחודשים ולעצור את ההתקדמות אל ההכרעה הסופית. לכך נוסף הלחץ הבין־לאומי על ישראל, שהולך וגובר ככל שעובר הזמן.

לכן מי שטוען שכיבוש רפיח יכול לחכות ואין בו דחיפות, אומר דברים חסרי שחר. לפני שלושה-ארבעה חודשים יכולנו לכבוש את רפיח כמעט ללא כל התנגדות בין־לאומית. כעת יהיה למהלך הזה מחיר מדיני לא פשוט. ועדיין, אסור בשום אופן לוותר עליו. אילו השכלנו לשבור את רוחו של האויב, הוא היה מרים דגל לבן ומניח את נשקו גם בלי שהיינו נדרשים להשמיד בפועל את כל כוחותיו. אבל כבר מזמן לא ראינו תמונות חדשות של עשרות חמאסניקים מושפלים שהניחו את נשקם ונכנעו. מכיוון שעשינו כמה וכמה טעויות, אין לנו ברירה אלא להילחם ולהביס כל גדוד חמאס שעדיין לא נכתש ונרמס. ברפיח יש ארבעה גדודים כאלה, לכן חובה לכבוש את רפיח כל עוד זה אפשרי.

טעות נוספת שעשינו ועדיין ניתן וחובה לתקנה היא הימנעותנו מהקמת ממשל צבאי. את הוואקום השלטוני האזרחי שנוצר בעזה ממשיכים למלא אנשי חמאס, כשלשם כך די להם בגיבוי של כוח צבאי מצומצם יחד עם נחישות אכזרית כלפי כל מי שמעז להתמרד. אנו ממשיכים לאפשר לאנשי חמאס להיות כתובת בנושאים קריטיים כמו תזונה ובריאות, וכך במו ידינו אנו מנציחים את שלטונם. כבר ניחר הגרון מלומר זאת: אילו ישראל וצה"ל היו הגורם שמחלק את האספקה והסיוע ההומניטרי, אפשר היה לנצל זאת כדי להשיג הרבה יותר שיתוף פעולה מצד האוכלוסייה שאינה לוחמת. כולל בהיבטים מודיעיניים כמו מסירת מידע על מקומות שבהם מסתתרים בכירי חמאס או מוחזקים חטופים. במקום זאת אנו גורמים לעזתים להמשיך להיות תלויים בחמאס, ובכך מחזקים את תקוותו לשרוד ואף לחזור ולקחת לידיו את השלטון.

2

כבר בתחילת המערכה שידרו לנו קברניטיה שהמלחמה בעזה תיקח זמן רב. הדברים התקבלו בהבנה בקרב הציבור, משום שכולנו מבינים שטיהור סופי של הרצועה ממחבלים ופירוז מוחלט שלה מנשק זה פרויקט רב־שנתי. אבל מה שכונה השלב הראשון של המערכה או התמרון העצים היה צריך להסתיים כבר מזמן בכל הרצועה. לא ברור מדוע אי אפשר היה לתקוף בחאן יונס וברפיח בו זמנית.

אין לנו כל הזמן שבעולם. התמשכות המערכה היא לא לטובתנו, לא רק בגלל הלחץ הבין־לאומי אלא גם מסיבות פנימיות. יש לנו חיילי מילואים מופלאים שעשו עבודה נפלאה, אך לא לעולם יהיה אפשר להתמיד ביותר ממאה אחוזי התנדבות שלהם. הם באו לחודשים ארוכים, סיכנו את חייהם וויתרו על המון דברים כדי לעשות את העבודה ולהחזיר את הביטחון ואת ההרתעה, אחת ולתמיד. אבל כאשר קברניטי המלחמה שולחים אותם בחזרה הביתה במקום לסיים את המלאכה בתוך זמן סביר, לא בטוח שיהיה קל כל כך להביא את כולם שנית עם אותה רוח לחימה. ככל שנתרחק מאירועי הטבח המזעזעים, כך צפויה הרוח שתדלקה את המערכה להצטנן. אנשים חוזרים לאילוצי החיים שלהם, ויהיה קשה יותר לנתק אותם שוב. גם עת הרצון של האחדות הפוליטית והלכידות החברתית, שהייתה מצע הכרחי להצלחות שנרשמו בתחילת הדרך, הולכת ונעשית מוחלשת ושברירית. מזעזע לחשוב איך התרגלנו לכך שעשרות אלפי תושבי הצפון עדיין גולים מבתיהם ופתרון אין באופק, בין השאר משום שעוד לא סיימנו את המלאכה בעזה. אז די, הגיע הזמן לסיים את השלב הזה. ברפיח. ובהקדם.

3

לפני כשבועיים נראה היה שאין עוד עם מי ועל מה לדבר בעניין עסקת חטופים עם חמאס. לאחר שישראל הלכה לקראתו כברת דרך ארוכה, סינוואר הגיב בהקצנת עמדתו ובהצגת הצעה בלתי קבילה בעליל. לעובדה שאנו שוב מוצאים את עצמנו עם הצעה חדשה שממתינה לחמאס שיואיל להסכים לה יש סיבה אחת – ההיערכות הישראלית לכיבוש רפיח, שהייתה אמורה לצאת לדרך מיד לאחר חג הפסח. ככל שלא רק נסתפק באיומים אלא גם נתחיל לבצע, חמאס צפוי להגמיש את עמדותיו. ישראל שגתה קשות כאשר במקום להפעיל לחץ צבאי חזק ולגרום לחמאס להציג דרישות סבירות, היא החליטה לקבל חלק ניכר מדרישותיו הבלתי סבירות. העסקה שנמצאת כעת על השולחן היא אסון לישראל, גם מבחינת כמות ומסוכנות המחבלים המיועדים להשתחרר, וחמור מכך – מבחינת הוויתורים האסטרטגיים שמסכנים את השגת יעדי המלחמה כפי שנוסחו והוצגו בתחילתה. התקווה שנותרה לנו כעת היא שסינוואר מסיבותיו שלו יפוצץ שוב את המשא ומתן. ברגע שזה יקרה, או ברגע שחמאס יפר את התחייבויותיו כפי שעשה בעבר, עלינו לנצל זאת ולעלות על רפיח כל עוד זה ניתן.

4

אין זה סוד שבמהלך חודשי המלחמה היו זמנים שבהם דובר על מצוקת חימושים שכוחותינו נתונים בה. צה"ל נדרש לאורך המערכה לחדש את מלאי התחמושת לאמצעי הלחימה השונים שהוא משתמש בהם.

וכאן מתבקשת השאלה, איך זה שמלאי החימוש של חמאס טרם אזל? לנו יש אמצעי ייצור, דרכי ייבוא ממדינות שונות ורכבת אווירית מארצות הברית. האם חמאס הכין מראש במנהרותיו מלאי כה גדול של נשק ותחמושת כך שהוא לא סובל ממחסור? ייתכן. אך התשובה ההגיונית יותר היא שגם לחמאס יש רכבת משלו. לא רכבת אווירית, רכבת תת־קרקעית. מתחת לציר פילדלפי החוצץ בין רפיח העזתית לרפיח המצרית מצויות עשרות מנהרות משוכללות, שתעשיית הנשק החמאסית ואספקתו מתבססת עליהן. העובדה שלא כבשנו כבר מזמן את ציר פילדלפי והעמקנו לחפור, לחשוף ולהשמיד את המנהרות הרבות שעוברות תחתיו היא עוד שגיאה אסטרטגית קשה של קברניטי המערכה הזאת. בלי פירוז רצועת עזה לא יהיה ביטחון ביישובי העוטף. ובלי השתלטות על ציר פילדלפי וגדיעת ציר האספקה המרכזי של הנשק החמאסי, לא יושג פירוז הרצועה. גם בגלל סיבה עיקרית זו, חובה עלינו לצאת בהקדם לכיבוש רפיח וציר פילדלפי, נכס אסטרטגי שנטישתו בעת נסיגת צה"ל בהתנתקות הייתה תוספת של חטא על פשע החרבת היישובים והגליית תושביהם.

אין עוד מה להמתין. רפיח עכשיו.

לתגובות: [email protected]

***