בהערכת מצב שקיים השבוע הרמטכ"ל, רב-אלוף הרצי הלוי בגבול לבנון עם המפקדים הבכירים בפיקוד הצפון, הוא נשא דברים בפני לוחמי המילואים ובין היתר אמר: "המתקפה בעזה תלך חזק, המטרות שלה זה גם בעוטף עזה להחזיר את התושבים בביטחון וזה להביא את החטופים חזרה הביתה".
אני מנסה לאלץ את עצמי להאמין לרמטכ"ל, אחרי אובדן האמון הכללי בפיקוד של צה"ל, שהלוי באמת מאמין לעצמו ושהוא באמת שואף להשיג את היעדים הללו.
הבעיה היא – שמדינת ישראל שמטה את היכולת להחזיר את החטופים שבידי החמאס. היא בחרה במסלול של עיסקה, במקום במסלול הוודאי יותר – מלחמה.
השרה אורית סטרוק צדקה בכל מה שאמרה השבוע על עיסקת החטופים, גם אם לא התנסחה בצורה מוצלחת. כי בניגוד לרושם שמנסים ליצור חלק ממשפחות החטופים והיחצ"נים שלהם, הדילמה האמיתית שעומדת בפני הממשלה איננה 'חטופים תמורת פוליטיקה', אלא חיי אדם מול חיי אדם! החמאס לא מעוניין בשיחרור החטופים. מה רע לו להמשיך להחזיק בהם כמגינים אנושיים? החמאס רוצה שרידות. רוצה להישאר בשלטון. בשביל זה הוא צריך את הפסקת הלחימה באופן מלא לכמה שנים טובות. להתארגן באופן מוצלח יותר לסיבוב הדמים הבא.
התנאים שהחמאס דורש תמורת שחרור כל החטופים, משמעותם היא רצח של מאות יהודים בעוד כמה שנים. זה לא רק ההשפלה הצבאית והמדינית, שנחווה בוודאות כשסינוואר ייצא מהמאורה שלו מניף אצבעותיו בצורה של V ונהנה מחסינות מוחלטת מפני חיסול ישראלי. התמונה הזו לבד תהפוך את סינוואר למלך העולם הערבי ואת ישראל למדינת סמרטוט. המשמעות היא שהחמאס יוכל לשקם בתוך כמה שנים את כוחו הצבאי בכל המובנים: הכוח הרקטי עם ארסנל גדול יותר משהיה לו עד שמחת תורה, ואת כוחות הנוח'בה שלו על שלל יחידותיו, כולל הקומנדו הימי של החמאס שפעל בגיזרת זיקים.
זה אומר, כמעט בוודאות, שבעוד כמה שנים, אולי אפילו לא הרבה שנים, נחזה בשחזור מדויק של שמחת תורה השנה: אלפי מחבלי חמאס טובחים באזרחי ישראל, תחת פירוטכניקה מרהיבה של אלפי רקטות של החמאס מתפוצצות בכל רחבי ישראל.
ואל תגידו 'זה לא יקרה'. זה יקרה בוודאות אם ישראל תקבל את תנאי החמאס תמורת שחרור החטופים. זה לא 'ברי ושמא', זה 'ברי וברי'. כל עסקאות החטופים הקודמות הסתיימו ברצח גדול יותר של יהודים. משוחררי עיסקת ג'יבריל מ-1985 היו מחוללי האינתיפאדה הראשונה שנתיים אח"כ. משוחררי עסקת שליט ובראשם יחיא סינוואר חוללו את טבח שמחת תורה. והיו עוד עשרות מקרים של מחבלים ששוחררו מהכלא וחזרו לרצוח, וקצרה היריעה כאן מלפרט.
ובמקרה הנוכחי, זה אפילו לא רק שחרור מחבלים, זה לתת לחמאס את הגדול בניצחונותיו. זה להוביל את ישראל לתבוסה הקשה ביותר בתולדות מלחמותיה.
יש רק דרך אחת שיכולה למנוע מצב כזה: שהשליטה הביטחונית היחידה בכל חבל עזה תהיה של מדינת ישראל. שהכוח החמוש היחיד בכל חבל עזה יהיה צה"ל. בהחלטה להסיג את כוחות צה"ל מהרצועה מדינת ישראל ויתרה על האופציה הזו.
ושלא נשגה באשליות: גם מבצע ברפיח, אם הוא בכלל יתקיים, לא ישחרר את החטופים. צה"ל ייכנס, יכתוש, ייצא – ושוב נחזור לאותו נקודת התחלה חסרת מוצא.
אפשר היה, בפעילות צבאית נחושה וחסרת בלמים, להביא את ראשי החמאס לצעוק 'קחו את החטופים, רק תנו לנו לחיות'. בשביל זה צה"ל היה צריך להישאר ברצועה ולא לצאת. היום אין חיילי צה"ל בחבל עזה, למעט מסדרון נצרים – מעט מדי ומאוחר מדי וחלש מדי. זוכרים את הימים שהעיר עזה היתה מוצפת בדגלי ישראל? אף לא דגל אחד נותר שם. זוכרים שכוחותינו הגיעו לגוש קטיף? היום זה רק חלום. ומה עם מנהרות הטרור שהבטיחו לנו שצה"ל יפרק אותן עד היסוד? רוב המנהרות נותרו שלמות ופעילות. סינוואר ממקום מסתורו בחאן יונס לא שומע את שרשראות הטנקים מעליו, כלשונו המתרברבת של שר הביטחון גלנט, אלא את מאות משאיות הסיוע ההומניטרי מלווים בידי אנשיו, ואת מטוסי התובלה מכל העולם שמצניחים לו אספקה.
כל אלו שצועקים כלפי הממשלה 'עכ-שיו' לשיחרור החטופים, עדיף שאת הקריאה הזו יפנו לכיבוש מחודש של רצועת עזה, 'עכ-שיו'.
הנסיגה של צה"ל מהרצועה, בלי שום לחץ – לא צבאי ולא מדיני (ארה"ב לא הכריחה אותנו לסגת. היא רק דרשה המשך סיוע הומניטרי ושלא נפגע באזרחים) היתה מעשה איוולת של הממשלה שלעולם לא יתוקן. המעשה הזה הוביל אותנו לתבוסה המשפילה במלחמה, ומי שעשה את המהלך הזה חייב לשלם את המחיר ולפרוש מהחיים הציבוריים עד עולם.