רבות דובר על המחלוקות בין המחתרות היהודיות לבין עצמן במהלך מרד גטו ורשה ולפניו. על הסוגיה שרבים תוהים כיצד היא תיתכן כאשר המגף הנאצי מונח על צוואר היהודים כולם ובכלל על הישגיו של המרד, שוחחנו עם ד"ר ירון פשר, איש האקדמית גליל מערבי, מומחה למלחמת העולם השניה ואסטרטגיה ולוגיסטיקה של הצבא הגרמני בממשק עם "הפתרון הסופי".
כבר בפתח דבריו מציין ד"ר פשר כי בעוד שיש מי שרואה במרד גטו ורשה אירוע שולי בדברי ימיה של המלחמה, מדובר למעשה באירוע משמעותי הרבה יותר, בעיקר מבחינתו של הוורמכט, הצבא הגרמני, אירוע שכזכור הוא זה שבעקבותיו נקבע מועד יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
"המרד מתחיל בינואר 43', אז יש ניסיון לבצע אקציה. מפתיעים את האוכלוסייה היהודית, אבל המחתרות בגטו מייצרות התנגדות שמפתיעה את הגרמנים וההתנגדות צולחת וגורמת לכמה אבדות לגרמנים שמבינים שלא פשוט לקחת את היהודים מתוך התור לטרנספורטים ושיש התנגדות של המחתרות. המחתרות מבינות שאין מה להפסיד. עד אותו זמן הייתה התלבטות אם לחבור למחתרת או ליודנראט, הרי שכעת, אחרי התאבדותו של ראש היודנראט אין עוד הנהגה לבד מהנהגת המורדים".
ד"ר פשר מציין את המחלוקות שהיו אז בין המורדים לבין עצמם ומזכיר את הסירוב לשיתוף פעולה ביניהן. "המחתרת המוכרת מכולם, שהנרטיב הראשי הפך אותה לידועה ביותר, היא אי"ל, הארגון היהודי הלוחם, שהאפיון שלה היה תנועות סוציאליסטיות, החלוץ, פועלי ציון שמאל, השומר הצעיר, פועלי ציון ועוד, חבורה שמנתה כשבע מאות לוחמים ובראשם מרדכי אנילביץ' ואנטק צוקרמן. אמנם לא הייתה בינם לבין עצמם הסכמה רעיונית ביחס לציונות, אבל הייתה הסכמה שהולכים תחת הנהגה אחת".
מהעבר האחר, הייתה "קבוצה נוספת שמנתה כ-250 לוחמים והם האצ"י, הארגון הצבאי יהודי, הרוויזיוניסטים המזוהים עם ז'בוטינסקי. בראשם פבל פרנקל ובקבוצה הזו יש רצון לשתף פעולה עם החבורה של אנילביץ ואנטק צוקרמן אבל הדרישה שלהם היא שייקחו חלק מההנהגה. בצד השני לא מוכנים לקבל אותם כחלק מההנהגה. גם פרופ' ישראל גוטמן, שכתב לא מעט ספרים על מרד גטו ורשה מדבר על כך שהסכימו לקבל אותם כבודדים אבל לא לתפקידי פיקוד והנהגה".
"שני הכוחות יחד הם כאלף לוחמים חמושים. קבוצת הרוויזיוניסטים הייתה חמושה טוב יותר, אבל רובם עם אקדחים ובקבוקי מולוטוב, מה שהספיק על מנת לרתק את הצבא הגרמני ליותר זמן מכפי שחשבו", מדגיש ד"ר פשר.
"הצבא הגרמני שולח באפריל 43', אחרי שנכווה בינואר מהתנגדות לא משמעותית, גנרל בשם יורגן שטרופ לדכא את המרד. הוא חושב שזה הולך להיות טיול ובטוח שבתוך 3 ימים המרד ידוכא. לטובת המשימה הזו הוא מעמיד למעלה מ-3000 לוחמי וואפן-אס.אס שהיה מורכב מלוחמי הוורמכט, כלומר אנשים שנכנסו עם כלי רכב משוריינים, יחידות טנקים, הנדסה מקלעים כבדים, דיוויזיה שלמה כדי לדכא ולחסל את הגטו", אומר פשר ומציין כי גודלה של דיוויזיה גרמנית היה בין 3000 ל-15000 לוחמים. בתחילת לחימה המספר הוא 15 אלף איש ובמהלך הקרבות המספר מידלדל והולך וכשהוא מגיע ל-3000 מפרקים את הדיוויזיה ומקימים חדשה.
"ורשה אמנם נכבשה כבר ב-39' אבל את הדיוויזיה שולחים גם בגלל ההיבט האידיאולוגי וגם בגלל מה שקורה אז בחזית. באביב 43', יש היערכות לקרב השריון הגדול בהיסטוריה. הגרמנים ליד העיר קורקס עם אלפיים טנקים ומולם הרוסים עם אלפיים טנקים משלהם, סדר גודל שמעולם לא היה מאז ועד אז. לגרמנים יש נחיתות מספרית בחזית הסובייטית אחרי הנסיגה מסטלינגרד. הם עדיין בעומק השטח הסובייטי אבל הם בנחיתות מול התנגדות גדולה וכל דיוויזיה חשובה. יש לגרמנים 700 אלף לוחמים בחזית הרוסית, אבל כשבוחנים רואים שכל ארמיה הייתה מורכבת משלוש דיוויזיות. ארמיה היא יחידה עצמאית שיכולה להכריע קרב ולגטו ורשה נשלח כוח שהוא שליש מהארמיה", אומר פשר.
"ביום החמישי למרד שטרופ משוכנע שהוא דיכא את המרד, אבל לא יודע ששני הלוחמים ירדו לבונקרים ומתחילים להילחם בתת קרקע, ובקרב הבונקרים הזה, שהופך למערכה מתישה, הגרמנים מתקדמים בקצב איטי מאוד והלוחמים היהודים שבמערכות הביוב ובבונקרים מסרבים להיכנע. המשמעות היא שזה מאלץ את הגרמנים להילחם במשך זמן רב הרבה יותר ולוקח להם הרבה יותר זמן להכניע את הגטו".
בדבריו מציין ד"ר פשר כי העיסוק בגטו ורשה מתבסס בדרך כלל על הדו"חות שכתב הבריגדיר הגרמני שטרופ שניסה לתאר מציאות שתהיה נוחה לו וכתב על כוח פחות ועל כך שהגטו דוכא. זאת בעוד בפועל "הלחימה ממשיכה ומתחיל להיווצר נטל לוגיסטי על הגרמנים כי צריך לשנע אספקה ולוחמים במקום הנפגעים, הרבה מעבר למתוכנן. הוא לא מספר כמה לוחמים הוא איבד וההערכה היא שמדובר בכמה עשרות גרמנים. מעבר לנטל הלוגיסטי נוצרה מבוכה, כי המחתרת הפולנית רואה איך קומץ יהודים מרתק כוח של הצבא הגרמני ומבחינתם זה סימן שהכובש מאבד את היכולת שלו".
"במרד עצמו הם מחסלים למעלה משישים אלף בני אדם, 13 אלף מהם בתוך הגטו עצמו. מבחינת הלחימה עצמה באמצע יולי 43' מפסיקה הלחימה, כלומר שכבר חלפו שלושה חודשים מאז תחילת הלחימה ואז אנשים יוצאים מהבונקרים, בניינים נשרפים ויהודים קופצים מהבניינים, אבל לא מציינים שהגרמנים מרתקים את כוחותיו של שטרופ לגטו ורשה לעוד כמה חודשים, כי בתכנית הראשונית שלהם הם אמורים היו להרוס 1800 דונם של בניינים והם מחליטים להרחיב ל-12 מיליון מטר רבוע של הרס בניינים ותשתיות מה שלוקח כמעט עד נובמבר, ואת זה אנחנו יודעים כי בסוף אוקטובר ראש מנהל ה-SS אומר שהמשימה עדיין לא הושלמה". המשמעות היא שבמשך שבעה חודשים הכוחות של שטרופ עודם במרד.
עד כמה הדבר משמעותי עבור הצבא הגרמני ניתן להבין מכך ש"בקיץ 43' האמריקאים פולשים לסיציליה וכוח של עוד דיוויזיה נוספת שיכולה הייתה לבלום את האמריקאים באיטליה היה משמעותי. ארבע רכבות מובילות כוחות אספקה יומיים לדיוויזיה הגרמנית, כלומר גם לוחמים גם מזון וגם דלק מגיעים לאותה דיוויזיה. מדובר בטירוף מערכות מבחינת הגרמנים שמחליטים לרתק כוחות רבים כל כך, כשבמכפלה של זמן מדובר בהרבה ותר משלושת אלפים לוחמים".
מדגיש ד"ר פשר כי "הפרדוקס במרד הזה הוא שלדכא את מרד גטו ורשה לקח לגרמנים כמעט אותו זמן שלקח לסיים את המערכה בסטלינגרד, מקיץ 42' ועד פברואר 43'. החיסול של המרד בגטו ורשה הוא המקום היחיד למעט סטלינגרד שבו לחמו בלוחמת לש"ב עם להביורים ומכונות ירייה. מדובר בפרדוקס גדול מאוד כי לוקח לגרמנים להכניע מרידה של קומץ יהודים, שאפילו לא מדברים אלה עם אלה, פרק זמן ארוך מזה שלוקח לה להכניע את המעצמות הגדולות של אירופה. את פולין לקח לכבוש 17 יום, את הולנד ובלגיה שבועיים וחצי ואת צרפת שלושה שבועות. כאן מדובר בלוחמה עיקשת של שלושה חודשים ועוד ריתוק כוחות כדי להבטיח שלא יתעורר מרד מחדש. זה טירוף מערכות בלתי רגיל".
מכאן עובר ד"ר פשר לסוגיית המחתרות והנרטיב שנותר אודות המרד. בהקשר זה הוא מזכיר את ד"ר ישראל גוטמן ששלט בנרטיב כמי שהיה פרטיזן, נפצע במרד, הכיר את מרדכי אנילביץ' ולימים היה פרופ' באוניברסיטה העברית ומקים יד ושם. ב-63' כותב חיים לזר ליטאי, פרטיזן רוויזיניסט שלחם ביערות, ספר שבו הוא מבקש לתת ביטוי למחתרת האצ"י של הרוויזיוניסטים. "הוא כותב ספר על ההתנגדות העיקשת של הלוחמים באותו ארגון ועל כך שהמרד פורץ בכיכר מורנובסקה שבגטו כשאצ"י הוא שהתחיל בהתנגדות. גם אי"ל מודים שלקבוצה הקטנה יש יותר כלי נשק. כלומר שיש כאן חוסר סימטריה בין מה שיודעים במהלך השנים לבין האמיתות ההיסטוריות".
"לזר לא מצליח לשפר את הנרטיב וחולפות הרבה שנים עם הרבה מפחי נפש כולל אכזבה מראשי התנועה הרוויזיוניסטית ובפרט ממנחם בגין שלא עזרו לו לייצר את הנרטיב החלופי", אומר פשר המציין כי לכך היו מספר הסברים בין השאר הצורך של הרוויזיוניסטים להימלט מהסזון והבריטים, והעובדה ש"רוב המורדים נהרגו כך שאין מי שיספר את הסיפור שנותר מיותם". לבד מכך יש לזכור ש"מי שהקים את המדינה היא מפא"י והאיבה לרוויזיוניסטים וחירות היא מאוד גדולה כפי שאנחנו רואים עד היום. זה חלק מהסיבות לכך שלא נותנים ביטוי לצד של האצ"י. מי שיש להם חלק גדול בכך הם אנטק צוקרמן וצביה לובטקין. הם הגיעו לארץ ולובטקין נושאת נאום מכונן בקיבוץ יגור שבו היא מספרת על מה שקורה בגטו ורשה והם שמייצרים את הנרטיב של הזרם הסוציאליסטי, שבו לכאורה רק אי"ל, הארגון היהודי הלוחם, השתתף במרד".
"ב-2009 משה ארנס נכנס לעובי הקורה וכותב את 'דגלים מעל הגטו' ומצליח להחדיר משהו חדש לנרטיב הסמוי מהעין", מציין ד"ר פשר ומוסיף כי "פרופ' חוי דרייפוס שהייתה תלמידתו של גוטמן, כתבה ספר ובו היא נתנה מקום של כבוד לספקטרום הרחב של הפוליטיקה שהתנהלה בתוך הגטו".
את דבריו חותם ד"ר פשר בשאלה שלטעמו על כולנו לתת עליה את הדעת – אם הגרמנים נבלמו לתקופה ארוכה כל כך על ידי שתי מחתרות שאינם מדברות זו עם זו, לאיזו הצלחה היו יכולות להגיע אותן מחתרות לו היו פועלות יחד מתוך שיתוף פעולה.