אני חבה את חיי לנחישות של סבתי, המשוררת מלכה נשר ז"ל, שאני קרויה של שמה.
שמונים שנה חלפו מאז הובילו הנאצים קרוב לחצי מיליון מיהודי הונגריה אל המשרפות, בתוך חודשיים ימים בלבד. שבועות ספורים קודם לכן, הצליחה סבתי ע"ה להציל את בני משפחתה, אך ורק בזכות נחישותה.
המכשול הראשון שהיה עליה לצלוח היה עמדתו של בעלה האהוב, סבא שלי, שגם באביב 1944, אחרי שמיליונים מיהודי אירופה כבר נחנקו בכבשני הגז ועלו בארובות השמיימה – עדין סרב לזייף תעודות בטענה (אותה טען בתום לב מלא!) שהוא אדם הגון ושומר חוק. בין סבי וסבתי, שחייהם היו רצופים אהבה, ניטש אז ויכוח קשה, ויכוח שאמא שלי, אז ילדה בת תשע וחצי, העבירה אלי את הרושם האדיר שהוא הותיר בה.
למזלה, וכמובן גם למזלי, סבתא ניצחה בויכוח הזה. התעודות זויפו. המשפחה ברחה לבודפשט הבירה, שם לא הכירו אותם כיהודים. הבריחה בוצעה ימים ספורים לפני הכניסה לגטו, כי סבתא ע"ה היתה משוכנעת שכניסה לגטו היא צעד-אל-חזור, שאחריו לא תתאפשר בריחה. היא צדקה, כמובן, גם בנוגע לתיזמון. המשפחה שלנו ניצלה. כל שאר יהודי העיירה הקטנה הוכנסו לגטו, ומשם – לרכבות ולמחנות ההשמדה.
סבא שלי ע"ה לא היה חריג בנוף. באביב 1944 רוב יהודי הונגריה – לרבות אלה שראו את רכבות המוות נושאות את אחיהם היהודים, דרך אדמת הונגריה, אל מר גורלם, ואלה שאירחו בבתיהם פליטים יהודים שנמלטו להונגריה מאירופה הכבושה בידי הנאצים - לא הצליחו להאמין בעוצמת אכזריותה של המפלצת הנאצית. התמימות הזו הביאה אותם אל מותם בקלות רבה כל כך, משוועת כל כך, בימים בהם המפלצת הנאצית כבר הייתה בתהליך של תבוסה. סבתא שלי הייתה שונה. היא הקשיבה רוב קשב לסיפוריה של צלינה, הנערה היהודייה שהתארחה בביתם לאחר שברחה מפולין, והבינה את מה שרבים לא רצו להבין. היא הביטה במציאות בעיניים מפוכחות, ופעלה בנחישות, בחכמה, ובגבורה להצלת משפחתה.
סבתי ע"ה הצליחה לשכנע את סבא שלי. אבל את אמא של אגנש היא לא הצליחה לשכנע. אגנש הייתה חברתה הטובה של אמי, וסבתא שלי הציעה לקחת אותה יחד אתם, להציל גם אותה. אמא של אגנש היססה, ולבסוף סרבה.
חשוב שהמשפחה תישאר יחד, גם אם לשם כך צריך להיכנס לגטו – אמרה בתמימותה. אגנש לא הצטרפה לבריחה. הגטו סגר עליה, משם הייתה רק דרך אחת – לרכבות, למחנות, לתאי הגזים. גם דמותה של אגנש מלווה אותי כל חיי, ילדה אחת מיני רבים שגורלם נחרץ בשל התמימות היהודית שלא יכלה לאכזריות הנאצית.
לעולם אהיה חייבת לסבתי את חיי. לעולם אהיה חייבת לנחישותה את נחישותי. את היכולת ללמוד מניסיון העבר ולא להתעלם ממנו. את הנכונות להתווכח על האמת גם מול מי שאוהבים – כדי להצליח לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון, ולהציל את מה ואת מי שצריך להציל.
כבימים ההם כן בזמן הזה: הניסיון המר מהטבח האכזר שביצעו בנו הנאצים-בני-דורנו בשביעי לאוקטובר – חייב להספיק לנו. ההיסוס על שערי רפיח, העיכוב המתמשך במו"מ שמכניס אותנו לסוג של קוראלס ממנו אין יציאה – מזכיר לי את אותה תמימות יהודית מול אותה מפלצת נאצית. שבעה חודשים בלבד וכבר דיבורים על "רפיח שלא תברח", על התנהלות "הגונה" מול רוצחים שפלים, ועל "מתווכים", כביכול, שאינם אלא אויבים.
מול האכזריות הזו אני נאחזת בנחישות של סבתי. בראיה המפוכחת שלה. בחובה להתווכח על אמת-מצילת-חיים גם מול תמימות של אחים ואחיות אהובים.
השנה הצבתי את תמונתה של אגנש שוורץ על שולחן העבודה שלי. ילדה יהודייה בת 10, נציגה אחת למאות אלפי יהודי הונגריה שהובלו אל מותם הנורא ע"י המפלצת הנאצית, בימים בהם היהודים היו תמימים מידי וחלשים מידי, והעולם היה אדיש עד אימה. אני מביטה באגנש ומבטיחה לעצמי, מול הנאצים של ימינו, להיות נחושה, ולא להיות תמימה.