את השיר "אמא מותר כבר לבכות" פרסם המשורר נתן אלתרמן
ב"טור השביעי " בעיתון "דבר" ב19 באוקטובר 1945.
אמא מותר כבר לבכות?- נתן אלתרמן
שָׁאֲלָה הַיַּלְדָה אַחֲרֵי צֵאתָהּ מִן הַמַּחֲבוֹא
עִם הַשִּׁחְרוּר (אַבָּא קוֹבְנֶר)
כֵּן, יַלְדָה, כֵּן, יָדַיִם דַּקּוֹת.
כֵּן, עַכְשָׁו כְּבָר מֻתָּר לִבְכּוֹת.
כֵּן, מַלְאָךְ קְטוּף רִיסִים וְשֵׂעָר,
כֵּן, עַכְשָׁו כְּבָר מֻתָּר. כְּבָר מֻתָּר.
כְּבָר הַלַּיְלָה רוֹגֵעַ וָצַח,
כְּבָר הַדּוֹד יוֹזֶף קְרַמֶר הָלַךְ,
כְּבָר הָרַדְיוֹ סָפַר וּמָנָה
מֶה עָשׂוּ לָךְ, כִּבְשָׂה מְעֻנָּה.
צַיְתָנִית וּמַשְׂכֶּלֶת הָיִית
וּבָאֹפֶל בָּכֹה לֹא בָכִית
וַאֲפִלּוּ (פֶּן אֹזֶן תִּשְׁמַע!)
אֶת שִׁנַּיִךְ צִמַּחְתְּ בִּדְמָמָה
וְעַל־כֹּל, וְעַל־כֹּל, וְעַל־כֹּל
כְּבָר הוּכַן, קְטַנָּתִי, פְּרוֹטוֹקוֹל
וְסֻדַּר וְהֻדַּק בְּסִכּוֹת – –
וְעַכְשָׁו כְּבָר מֻתָּר לִבְכּוֹת.
עַל מִטַּת הַסְּחָבוֹת בַּזָּוִית
קוּמִי בְכִי, וְיָרֵחַ יַבִּיט.
בְּכִי בְקוֹל, כִּי מֻתָּר, אוֹר־נַפְשִׁי,
כִּי חָפְשִׁי הָעוֹלָם, כִּי חָפְשִׁי!
כִּי עַל אֶרֶץ רַבָּה וּגְדוֹלָה
לֹא תַפְרִיעַ לָךְ שׁוּם מֶמְשָׁלָה.
שׁוּם פְּרֶמְיֶר אוֹ מִינִיסְטֶר עִם תִּיק
לֹא יִצְעַק: אֶת הַבְּכִי לְהַפְסִיק!
וְלָכֵן קֳבָל עָם וְעֵדָה
צַעֲקִי נָא בְדֶמַע: תּוֹדָה!
צַעֲקִי נָא תוֹדָה לַדּוֹדִים
בְּעַד כָּל, בְּעַד כָּל הַיְלָדִים!
וְאַרְבַּע חֵרֻיּוֹת הָאָדָם
תִּשְׁתַּחְוֶינָה אֵלַיִךְ דּוּמָם,
וְהֻגַּד: לְפִי כָּל הַחֻקּוֹת
הִיא קִבְּלָה אֶת הַחֹפֶשׁ לִבְכּוֹת.
הַיָּרֵחַ מַבִּיט בָּךְ צָלוּל.
הַשּׁוֹמְרִים נִצָּבִים עַל הַגְּבוּל.
אִם מִגֶּדֶר הַתַּיִל תֵּצְאִי,
יְרַדְּפוּךְ הַצָּבָא וְהַצִּי.
אֲבָל אַתְּ, – אַתְּ בִּכְתֹנֶת־הַבַּד
בְּלֶב־לַיְלָה יוֹצֵאת לְבָדָד,
וְהוֹלֶכֶת עַל נִיר וִיעָרוֹת,
וְחוֹמוֹת לְפָנַיִךְ כּוֹרְעוֹת,
עַל גַּבֵּךְ הַנָּזִיר מֵרַחְמִים –
צְרוֹר הַגּ’וֹיְנְט הַנִּתָּן לַיְתוֹמִים.
וּבְיָדֵךְ הַקְּטַנָּה פַּת־קִבָּר
אֲשֶׁר אוּנְרַ"א נָתְנָה לְמָחָר.
עַל שָׂדֶה וּנְהָרוֹת וִיעָרִים
אַתְּ הוֹלֶכֶת בִּנְתִיב גִּבּוֹרִים
וּקְרוּעָה כֻּתָּנְתֵּךְ לִסְחָבוֹת
אַךְ תּוֹלְדוֹת הָאֻמָּה נִכְתָּבוֹת!
אַתְּ תַּגִּיעִי בְּלֵיל־סְעָרָה, –
אַךְ תַּגִּיעִי! חֵי רָם וְנוֹרָא!
הַחֻקִּים הַקָּמִים לְנֶגְדֵּךְ
יִקָּרְעוּ כְּקִרְעֵי כֻּתָּנְתֵּךְ!
נְעָרִים נְחוּשִׁים כְּאֶגְרוֹף
יִשָּׂאוּךְ בְּחֵיקָם אֶל הַחוֹף
וְיָדַיִךְ עֲלֵי צַוָּארָם
מוּל שִׁבְעִים פַּרְלַמֶּנְטִים וָיָם.
וּבְעֵינַיִךְ הָאשֶׁר יָחֹג
וְהַחֹק יְנַצַּח אֶת הַחֹק,
וְכוֹכָב מִגָּבוֹהַּ יָעִיד
אֵיךְ קָרַעְתְּ אֶת הַיָּם בַּשֵּׁנִית.
וּבֵין אֵשׁ לְבֵין גַּל נְעָרִים
יַעַמְדוּ כְּמֻכֵּי־סַנְוֵרִים
לְהַבִּיט אֵיךְ בְּרֶטֶט אִישׁוֹן
מְנַצְנֵץ בָּךְ הַשְּׂחוֹק הָרִאשׁוֹן.
את השיר, כך סיפר אלתרמן, הוא כתב בהשראת סיפורו של המשורר אבא קובנר (מקיבוץ עין החורש) שהיה מנהיג הפרטיזנים בגטו וילנה. קובנר סיפר לאלתרמן כי כשחזר לגטו וילנה עם הפרטיזנים היהודים, יצאה לִקרָאתָם אישה ובִזְרוֹעוֹתֶיהָ ילדה. כאשר ראתה האם את הפרטיזנים, פָּרְצָה בְּבֶכִי, ואז הילדה שאלה אותה באידיש: "מאמע, כבר אפשר לבכות?". מסתבר שהאם והילדה (שהייתה בת 5 אך נראתה כבת 3) הסתתרו 11 חודשים במחבוא בכוך מתחת לפני האדמה, והאם שיננה לה שאסור לה לבכות כשהיא רעבה, כשהיא פוחדת, כי מישהו ישמע בחוץ ויהרוג אותה. כך עד שתמה המלחמה....
השיר הזה הדהד בראשי כשקראתי את סיפורם של ילדיהם של רועי וסמדר עידן ז"ל מכפר עזה:
לאחר שהמחבלים הרגו את הוריהם ואביגיל, אחותם הקטנה בת ה-3 ברחה לשכנים (ונחטפה איתם לעזה), והילדים מיכאל ועמליה, בני 9 ו-6, הסתתרו במשך 14 שעות בארון הבית וכך ניצלו. בזמן שהיו בתוך הארון, שעל ידו מוטלת גופת אמם המתה סמדר. מיכאל בן ה-9 התקשר למוקד "חוסן" של איחוד הצלה, וד"ר תמר שלזינגר, פסיכולוגית מראש פינה היא שקיבלה את שיחתם מקפיאת-הלב. במשך 12 שעות ארוכות שמרה ד"ר שלזינגר על קור רוח, הרגיעה ועודדה את הילדים המסתתרים, ונשארה איתם על הקו עד להגעת החילוץ. ואכן, כעבור 14 שעות הגיעו לוחמי יחידת יהל"ם וחילצו את הילדים שהסכימו לצאת מהארון רק כשדודם עמית עידן שכנע אותם בטלפון שהמחלצים הם משלנו.
מצמרר גם סיפורן של אשת הקולנוע והזמרת שי לי עטרי, תושבת כפר עזה ב7 באוקטובר, ובתה התינוקת בת החודש שייה: בחסות בעלה שהגן עליהן בזמן שברחו, שי לי הסתתרה במשך 27 שעות במחסן, בלי אוכל, בלי מים עם תינוקת בת חודש - שהייתה צריכה להשתיק על מנת שהמחבלים לא יזהו את מיקומן....כעבור כמה ימים הסתבר שיהב וינר, בעלה של שי לי נרצח.
ממש "אמא מותר כבר לבכות" גירסת 2023, במדינת ישראל הריבונית.
ואז תהיתי אם השיר הולחן אי פעם.... ולתדהמתי מצאתי במרשתת ראיון עם נתן סלור המספר לציפי גון גרוס בגלי צה"ל, שחברו ללימודים מבי"ס רימון, המוסיקאי שלומי מתיאס מקיבוץ חולית פנה אליו לפני שש שנים: "מצאתי בווצאפ את ההקלטה ששלח לי שלומי לפני 6 שנים. הוא ושאל אותי האם יש לחן ל"אמא מותר כבר לבכות?" "אז אמרתי "אין" ושלומי אמר "והנה עכשו יש!". בעזרת אריאל מואטי ניקינו את השיר הזה ועשינו לו קליפ מילים ואנו משחררים זאת לזכרם". לזכרם- כי שלומי מתיאס, המוסיקאי הפסנתרן והיוצר, ובת זוּגוֹ שַחַר מקיבוץ חוֹלִית, נִרְצְחוּ בבֵיתָם בקיבוץ ב'שבת השְחורה'. בנם הצעיר הוסתר בגבורה מאחוריהם, והעמיד פני מת במשך שעות ארוכות עד לחילוצו.
הנה השיר מפיו של שלומי מתיאס ז"ל.
ולסיום:
עמליה ומיכאל הגיבורים ואחותם הקטנה אביגיל שחזרה משבי החמאס, אומצו ע"י לירון אחותה של סמדר ובעלה זולי.
ד"ר תמר שלזינגר מראש פינה שעודדה אותם מרחוק בשעות הקשות נבחרה להשיא משואה ביום העצמאות.
שי לי ושייה עטרי גרות עם חלק מקהילת מפוני כפר עזה בדירה שכונת הארגזים בדרום תל אביב.
ואני תוהה האם כשכתב אלתרמן לפני כמעט 8 עשורים:
בְּכִי בְקוֹל, כִּי מֻתָּר, אוֹר־נַפְשִׁי,
כִּי חָפְשִׁי הָעוֹלָם, כִּי חָפְשִׁי!
כִּי עַל אֶרֶץ רַבָּה וּגְדוֹלָה
לֹא תַפְרִיעַ לָךְ שׁוּם מֶמְשָׁלָה.
שׁוּם פְּרֶמְיֶר אוֹ מִינִיסְטֶר עִם תִּיק
לֹא יִצְעַק: אֶת הַבְּכִי לְהַפְסִיק!
הוא דמיין שיום יבוא וילדים עבריים תושבי מדינת ישראל יעברו חוויה דומה. לא שנה כי אם שעות ובכל זאת, אי אפשר שלא לתהות.... מה היה נתן אלתרמן אומר.