זהבה קור, בתו של דוד (דוגו) לייטנר, סיפרה היום (שני) בריאיון לכאן רשת ב' על אביה - ניצול השואה "הכי מצחיק", שעסק הרבה גם בהנצחה ובהנחלת זיכרון השואה לנוער ולחיילים, ונפטר לפני כשנה.
זהבה סיפרה על כך שאצלם בבית לא דיברו על השואה. "בתחילת שנות ה7-0, צמחה ארובה שהחלה לזקק את הנפט שיוצא לנמל אשדוד החדש. הארובה הזאת הייתה לה להבת אימים קבועה וכל לילה היא הייתה מאירה מעל המשק החשוך", סיפרה.
"אבא כתב בעיתון של "ניר גלים" ב-1973: 'לכם בני ה14', הוא פירט, 'אני פונה אליכם - יוסי ואבישי ושילו, בני ה-14 היינו אנחנו שם בבירקנאו, ומעלינו לוהטת הארובה. וכששאלנו - מה זה?, איפה ההורים שלנו? - אמרו לנו: שם'. זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו דיבר והסביר מה היה שם, פחות או יותר".
באחד הימים אחיו הגדול של דוד יצא לעבודה ממחנה אושוויץ בירקנאו יחד עם מאיר, אביו, שם הוא נפטר בנסיבות לא ברורות. "הם הגיעו לבוכנוולד, עבדו שם כנראה באיזשהו בית חרושת לכלי נשק. באיזשהו שלב, אנחנו לא יודעים אם זה היה במהלך צעדת מוות או לא, האב נפטר", סיפרה זהבה.
"אבא אמר לי על זה פעם, ולא חזר על זה. זה באמת היה חד פעמי", סיפרה. "הוא אמר שמי שהיה ביחד עם הילד שלו, היה לו הרבה יותר קשה. הילד בא בתביעות כמו שהיה רגיל בבית: 'אבא אני רעב', הלב נשבר. אבא נותן לילד את המנה ואת המים שלו, ומתמוטט בעצמו".
לפני קצת פחות משנה הלך לעולמו: "הומור - כמו צבע עיניים, לא מתחלף גם אם עברת דברים נוראיים. כשהיה ילד בן 14, ניקה את הביובים של כל המחנות, והיה פוצח בשירה: 'בגלל שאני יהודי אני שר'".