בין שתי מלחמות – מסע של 50 שנה

הימים הם ימי מלחמת יום הכיפורים. בעיצומה של המלחמה, הייתי אמא צעירה לתינוקת בת ארבעה חודשים ולתינוקת בת שנה וחצי שבעלה גויס למילואים.

בבית הייתי אמא במשרה מלאה ובלילות עבדתי במשמרות ערב כאחות בבית החולים שערי צדק שהיה בו עומס מטופלים בעקבות המצב. הפצועים והמראות אשר הציפו את בית החולים עם פרוץ המלחמה, הכו והציפו בי את מראות וריח הגופות השרופות אשר הגיעו לבית החולים באותו פיגוע קשה שהתרחש בשנת 68 בשוק מחנה יהודה, שמלווים אותי עד היום. זו היתה החשיפה הראשונה שלי למראות קשים, שהפכה מטיפול בפצועי טרור לטיפול בפצועי מלחמה.

קשה לתאר את התחושות שחשתי, בעודי מטפלת בחיילים הפצועים, שבעלי נמצא במלחמה. יום אחד הגיע אלינו חייל שרוף שהכיר אותי וקרא לי בשמי. בשל רמת הפציעה לא זיהיתי אותו עד שהוא אמר לי 'יהודית, את לא מזהה אותי'? ותוך כדי שיחה זיהיתי את קולו. לאחר כמה שנים פגשתי אותו שוב, הוא היה מצולק בפנים ואני שמחתי מאוד שהוא שרד.

המציאות הייתה קשה ומורכבת, לא היה לי זמן לדאגות. לא היה לי מספיק זמן כדי לעבד את המחשבות לנוכח המצב. אכן היו דאגות והמלחמה לא הייתה קלה, אבל המאבק ההישרדותי היומיומי בבית העסיק אותי מעל ומעבר.

והנה, 50 שנה חלפו. זמנים אחרים, מלחמה אחרת, אני כבר סבתא, שחווה את הלחימה ממקום אחר שאל מול המציאות והמראות החששות ממלאים יותר מקום. באירוע לנשות מילואימניקים בו השתתפתי במרכז האקדמי לב, פגשתי את הנשים הצעירות, שנמצאות כיום בנעלים בהן הייתי אז. אותם נשים אמיצות שמתמודדות עם המצב בצורה מעוררת השראה, שחוו משהו משמעותי מאוד שחיבר בין כולן. הסתכלתי עליהן, שוחחתי איתן. הן כולן גיבורות עם חוסן לא רגיל.

ישנה ההבנה, שקיים הבדל משמעותי ברמה האישית בין החוויה שלי כאשת מילואימניק במלחמת יום הכיפורים לזו של נשות המילואימניקים כיום. בעלי בזמנו היה מתקשר אחת לכמה זמן כדי לעדכן שהכול בסדר, שברקע האופוריה של מלחמת ששת הימים עדיין השפיעה עלינו וחשבנו שהכול יסתדר במהרה וננצח את המצרים, למרות שהיה ברור שמדובר במלחמה קשה וזה היה ניכר גם מכלי התקשורת המצומצמים שהיו אז. כיום לעומת זאת, כלי התקשורת רבים ומשדרים ללא הפסקה בעיקר באינטרנט, כאשר עדכונים מתפרסמים בעקביות ובליווי של תוכן ויזואלי מהשטח. נוסיף על זה את המדיה החברתית שתורמת מידע אמין ופייק ניוז בשפע, וקיבלנו מציאות שמשפיעה מאוד על המשפחה שבעורף, כאשר התקשורת בין בני הזוג נעשית לעיתים באמצעות שיחות וידאו. לפיכך ההתמודדות של נשים כיום היא קשה יותר מההתמודדות שהייתה בתקופתי.

בנוסף, הנשים האמיצות אלה, מגלות שגם כאשר בעליהן כבר שוחררו או חזרו להפוגה קצרה, החזרה לשגרה היא לא דבר מובן מאליו ולא עוברת חלק כאילו כלום לא קרה לפני כן – בעיקר כשיש ילדים קטנים מאוד, שלעיתים מתוך מנגנונים טבעיים מפתחים התעלמות וכעס כלפי האבא, הנובעים מתפיסה בתת מודע שאבא "החליט לנטוש אותם". הציפייה שהבעל יחזור הביתה לאפטר קצרצר ויכול לקלח ולהשכיב את הילדים לישון היא לא דבר שקורה אוטומטית. לפיכך גם כשהבעל כבר משוחרר מהמילואים, לילדים יש תלות מוחלטת באמא, כמנגנון הגנה מחשש שאבא יעזוב אותם שוב. כשאותן נשים יקרות חלקו איתי את הסיפורים והתחושות, עלתה בזיכרוני התמונה של ביתי הגדולה שבהתחלה לא הייתה מוכנה לקבל בחזרה את אבא שלה. עבורי זו הייתה התמודדות משפחתית לאחר שבעלי שירת במשך שלושה שבועות ברצף, ואילו כיום נשים רבות מתמודדות עם מציאת שבעליהן בחזית למשך מספר חודשים.

כמי שביקרה בעשרות מדינות ברחבי העולם, אני יכולה להעיד שכאן בישראל יש תופעה מדהימה שלא קיימת במקומות אחרים והיא העזרה ההדדית. תמיד יש את מי שיציע עזרה ותמיד אפשר לבקש עזרה, במידה וברגע נתון אין את מי שמציע ביוזמתו. במישור הזה אפשר לומר בפה מלא שבמדינת ישראל נוצרה חברת מופת ואימהות לילדים קטנים שבעליהן משרתים בחזית חייבות לנצל את זה בכדי לשמור על השפיות שלהן. אסור להתבייש.

לצד כך, במדינת ישראל של ימינו ישנה מודעות גבוהה מאוד לפגיעות נפש, מה שלא היה כשהייתי צעירה. אני זוכרת שהגיעו אלינו לחדר מיון שלושה חיילים ללא פציעות פיזיות ונאמר לי שהכול בסדר איתם וצריך לזרז את השחרור שלהם כדי שיחזרו לבסיס. הסתכלתי על פניהם, ראיתי גופות נושמים אבל ללא נשמה. אינני פסיכולוגית והיה ברור לי שמשהו לא תקין איתם, ושלבסיס שלהם הם לא יכולים לחזור ושלחתי אותם לייעוץ נפשי.

גם בין הנשים שפגשתי שהיו מלאות אנרגיות, היו רבות בניהן שהפנים היפות והחיוך מסתירים את המציאות בבית. הבעל חזר הביתה בריא ושלם לביקור קצר או שהוא שוחרר ממילואים, ולמרות זאת יש סבירות שהוא סובל מפוסט טראומה. ההתמודדות שלו היא גם התמודדות שלהן. וכן, גם אם הוא בבית על אזרחי הן עדיין צריכות עזרה. זו אחריות שלנו כחברה לגלות ערנות בעניין, גם במקומות העבודה גם במוסדות האקדמיים עצמם. יש לזהות מי מהסטודנטים נופל בין הספסלים, מי אינו מתפקד כראוי ולהציע עזרה. זו האחריות של כולנו - למען הלוחמים, למען הנשים שנלחמות בעורף, למען החברה הישראלית כולה.

הכותבת היא יו"ר ידידי המרכז האקדמי לב בקנדה והנשיאה לשעבר של ארגון האחיות העולמי (International Council of Nurses - ICN)