במשך שלושה ימים רצופים, בין ל' בניסן לב' באייר תרע"ב, סבלו יהודי פאס ממעשי אלימות וביזה קשים מידי המון מוסלמי זועם.
אלפי פורעים, ביניהם חיילים בצבא המרוקאי, פרצו למלאח, שכונת המגורים היהודית, וזרעו הרס, מוות וחורבן. והסיבה כמובן, כעסם על הכובש הצרפתי, מה אשמים היהודים? הם לא, אבל יש תירוץ להכות ביהודים, אז למה לא?
במהלך הפרעות, נרצחו 51 יהודים, עשרות נוספים נפצעו, ואלפים איבדו את ביתם וכל רכושם. בתי כנסת הושחתו, ספרי תורה נשרפו וחיי הקהילה היהודית בפאס נגדעו.
הלילה, ל' בניסן, אנחנו מציינים 112 שנים לאותו יום שחור ליהדות מרוקו. שבים וזוכרים, אין לנו ארץ אחרת מלבד נחלת אבותינו!
אחרי ביקורי במרוקו בשנה האחרונה, שמחתי לפגוש גישה מכבדת כלפי היהודים וישראל, אך לרגע אינני שוכח כי במזרח התיכון ובעולם כולו שלום עושים רק עם חזקים.
עלינו להמשיך לחזק את ישראל, הן מבחינה צבאית והן מבחינה חברתית וכלכלית. עלינו להגן עליה מפני אויביה, לקדם שגשוג וצדק פנימי, ולשמש כמגדלור של תקווה עבור יהודים ברחבי העולם.
רק מדינה חזקה ובטוחה תוכל להבטיח את עתידם של יהודי ישראל ואת ביטחוננו בעולם עוין.
אני קורא לשר הבטחון להפנים שגמגום בנושאי ביטחון, סיוע הומניטרי ומרחב לנשימה, לא מתפרש אצל אויבנו כחמלה כי אם כחולשה. רק יד ברזל תביא שלום.