התחלה// נולד בשנת 1978 במטולה, דור שישי במושבה הצפונית. נין של כלת פרס ישראל אסתר לויט, הראשונה בעלת התואר "הדודה של החיילים", ושל יוסף לויט, ראש מועצת מטולה. נכדו של זלמן לויט, שכיהן גם הוא בתפקיד. השלישי מתוך ארבעה אחים.
אבא// בועז לויט (74), חקלאי־ציוני, עובד אדמה. "צריך להעריך אנשים כאלה".
אמא// ציפי לויט (71). "אמא לביאה, צנועה וטובה, אך גם מאוד דעתנית, דאגה לכולנו. אבא היה עסוק בעבודה במטעים, כך שחלק נכבד מהחינוך שקיבלתי הוא ממנה. וכמובן גם ממנו".
ילדות תחת אש// כשהיה בן ארבע, פרצה מלחמת לבנון הראשונה. "המלחמה התחילה בגלל הפלשתינים בלבנון, ערפאת וחבריו. אני זוכר שרצנו למקלט בזמן ההפגזות ואחרי כמה שעות התפנינו ליסוד המעלה. היינו שם כמה ימים עד שנגמרה המלחמה וחזרנו הביתה. כל הילדות שלי לוותה במלחמות ובמבצעים צבאיים. בשנות השמונים והתשעים זה הפך לנוהל קבוע במבצעים. בכל פעם היינו יורדים למקלט, ואחרי זה נוסעים לשבוע אוורור באילת. מטולה של אז הייתה מושבה קטנה יחסית, כולם מכירים את כולם. הייתי משחק כדורסל ומשתתף בהרבה פעילויות. בימים שלא היו הפגזות או מלחמות, הייתה לי ילדות כיפית ומעניינת".
חקלאי צעיר// "בתור ילד, אבא והאחים שלו עבדו בעסק המשפחתי־חקלאי של סבא. בחופשות היינו הולכים לעזור במטעים במה שאפשר. היו לנו גם עובדים לבנונים, עד הנסיגה מלבנון. מאוד אהבנו אותם, הם לא כמו הפלשתינים של עזה. חלקם ממשפחות ששירתו בצד"ל".
ספסל הלימודים// ביסודי למד בבית הספר 'הנדיב' במטולה. "בית הספר נקרא על שם הברון רוטשילד, שקנה את האדמות של המושבה". בכיתה ט' עבר ללמוד בתיכון דנציגר בקריית שמונה. "עד היום יש לי הרבה חברים מקריית שמונה והסביבה שלמדו איתי בבית הספר. בצפון כל אחד מכיר את השני, גם אם לא אישית – לפחות בפנים".
על מדים// בעקבות בעיה רפואית, בהתחלה קיבל פטור מצה"ל. "התעקשתי עד שהעלו לי חזרה את הפרופיל. עשיתי טירונות צבאית כללית, ובהמשך עברתי לתותחנים. בסוף השירות עברתי ליק"ל – יחידת קישור ללבנון, שהייתה ממוקמת במטולה. היו שם הגדר הטובה ומעבר פאטמה ללבנון. שם הייתי נהג של מנהל יחידת המעברים".
שחרור עצוב// לקראת סוף השירות הצבאי נהרג תא"ל ארז גרשטיין הי"ד, מפקד היק"ל, ממטען צד בלבנון. "מבחינתי היה עצוב להשתחרר כך. עד היום אני מרגיש כמה הוא חסר כאן. הוא היה מפקד מיוחד במינו. אני מאמין שאם הוא היה היום בחיים, לא היינו מגיעים למצב הזה בצפון".
מתאוורר// עם השחרור בצה"ל, טס לטיול אחרי צבא בדרום אמריקה למשך ארבעה חודשים. כשחזר ארצה עבר לאזור המרכז, בו התגורר כשלוש שנים. "גרתי לסירוגין בתל אביב, בכפר סבא ובהרצליה. אפילו כשגרתי בעיר, יצאתי להתאוורר בקיבוצים באזור. הייתי חייב את השקט והמרחבים. אבל בסך הכול היה לי נחמד, תל אביב של אז לא הייתה צפופה כמו היום".
חוזר צפונה// אחרי שמיצה את המגורים בתל אביב, חזר צפונה ללימודי הנדסאי חשמל במכללת תל חי. "למרות שאני חקלאי בנשמתי, פתאום הבנתי שאני טוב גם במתמטיקה ובפיזיקה. מה שלא הבנתי כשהייתי בתיכון, אולי בגלל המורים".
עסק משפחתי// עם קבלת תעודת ההסמכה הוא הצטרף רשמית לעסק החקלאי המשפחתי, שבו מגדלים את כל פירות הקיץ והחורף: משמש, אפרסק, נקטרינה, תפוח, שזיף, קיווי, אבוקדו וקצת פירות הדר. "היום העסק הוא שלי ושל אחי הגדול יוסי. אנחנו מחזיקים בסביבות 1,200 דונם. זה לא קל".
נשארים// במלחמת לבנון השנייה, ב־2006, כבר היה חבר כיתת הכוננות של מטולה. "המדינה לא פינתה את התושבים באופן רשמי, אימהות וילדים התפנו באופן עצמאי לכיוון מרכז הארץ. אנחנו, שאר המשפחות החקלאיות וחברי כיתות הכוננות – אני גם וגם – נשארנו במטולה. גם שמרנו על היישוב וגם ניסינו לשמור על השטחים החקלאיים, עד כמה שהיה אפשר בשעת מלחמה בגלל ההפגזות. עברו לנו לא מעט קטיושות מעל הראש".
מפונים// בשמחת תורה שהתה משפחת לויט המורחבת באבן מנחם, "כל שנה אנחנו חוגגים שם במסורת משפחתית. בגלל שאנחנו חקלאים, התעוררנו מוקדם. פתאום ראינו את הדיווחים על המחבלים הארורים בתוך שדרות, את הסרטונים עם הטנדרים. ישר הבנתי שזה רציני. בשבע וחצי כבר עזבנו את הווילה וחזרנו לכיוון מטולה, כי הבנו שגם אנחנו מוקפצים. את המשפחה והילדים השארתי בקריית שמונה. ב־16.10 מדינת ישראל הכריזה על פינוי יישובי הצפון, ואשתי והילדים עברו למלון בטבריה. החינוך במלונות לא היה קל, למרות המאמצים של ראש המועצה. בהמשך שכרנו דירה באור עקיבא, כדי להכניס את הבנות למוסדות חינוך כמו שצריך. מאז הם שם".
מחריבים ללא הפסקה// "במלחמה היום, כמות טילי הנ"ט שהם ירו לתוך היישוב היא חסרת תקדים. הם מחריבים לנו את המושבה. מתי שהם מחליטים, בכל רגע נתון, הם משגרים אלינו שניים־שלושה טילים לתוך בית שהם בחרו, למקומות הציבוריים או למוצב נרקיס שנמצא מעל מטולה. למרות שאנחנו במצב הגנה, הם תוקפים אותנו כל הזמן".
עסק ביש// בעקבות המלחמה, האחים מצליחים לתפעל את העסק באופן חלקי בלבד. "בשטחים הרחוקים יותר ממטולה, כ־500 דונם, אנחנו איכשהו עוד מצליחים, אם כי לא תמיד העובדים מסכימים להגיע לגליל הגליון. אבל שם זה עוד סביר, לעומת כ־700 דונם שנמצאים סביב מטולה וקרובים יותר לגבול, כמו כפר יובל ומעיין ברוך, שהם ממש צמודי גדר. שם זה ממש בעייתי, לא תמיד אפשר לעבוד וקשה לתפעל את העסק כמו שצריך. אנחנו מרימים את העיניים לשמיים ואומרים תודה כל בוקר על זה שאנחנו חיים ונושמים, מבקשים שתהיה לנו פרנסה וכמובן מצידנו עושים מה שאפשר".
טוטאל לוס// לפני כשלושה חודשים נפגע הבית של משפחת לויט מטיל בפגיעה ישירה והרס אותו כמעט כליל. "למעשה מה־8.10 אני כבר לא ישן בבית, אלא בחמ"ל של כיתת הכוננות מתחת לאדמה. המחבלים כנראה ראו אותי נכנס הביתה, כשבאתי לכבס כמה בגדים ולשתות אספרסו. הם לא שמו לב שיצאתי. שעתיים אחר כך שיגרו טיל לתוך הבית בכינון ישיר. הבית נחרב טוטאל לוס. בגשמים חדרו מים פנימה ונכנסו כל מיני חיות, עכברושים, נחשים. זה קשה. בסוף זה הבית הפרטי שלי וגם מטולה זה הבית שלי. בגילי אני כבר לא חייב להתנדב, אבל החינוך שקיבלתי הוא ששומרים על הבית. לכן אני כאן, יחד עם שאר חברי כיתת הכוננות של מטולה. כולם ראויים להדליק משואה".
מלחמת התודעה// לפני כמה שבועות התראיין לתוכנית 'עובדה' של אילנה דיין וקיבל הדים רבים. "עד אז אנשים לא הבינו באיזו מלחמה אנחנו נמצאים. כשראו את הכתבה – כולם נבהלו. אני ורבים מחבריי בכיתת הכוננות קיבלנו מבול של טלפונים. דפנה ליאל מחדשות 12 פרסמה סטורי שבו קראה להעניק לי את הדלקת המשואה. בהמשך קיבלתי טלפון ממפיקת הטקסים במשרד התרבות והספורט שעדכנה אותי שאני מועמד להדלקת משואה. הופתעתי וביקשתי לחשוב על זה".
מדליק משואה// באותו ערב כבר התקשרה השרה מירי רגב ובישרה לו שכנציג כיתות הכוננות בצפון, הוא נבחר להדליק משואה ביום העצמאות ה־76 של מדינת ישראל. "מאוד התרגשתי מהבשורה, יחד עם זאת היה לי עצוב בגלל המצב שאנחנו נמצאים בו. לא צריך לחגוג, אבל מבחינתי להדליק משואה זה אומר שאנחנו חיים וקיימים, לעוד הרבה דורות קדימה במטולה".
החצי השני// אסתאר לויט. "אחותי וגיסתה הכירו בינינו. משם הדרך לחתונה הייתה קצרה, תוך ארבעה חודשים עמדנו תחת החופה". קוסמטיקאית במקצועה. "היא באור עקיבא עם הילדים והעסק שלה במטולה, סגור כבר שבעה חודשים".
הנחת// ארבעה ילדים: נויה (16), אבישי (13), ליהי בת שלוש וחצי והלל בת שנתיים.
אם זה לא היה המסלול// "אם לא הייתי חקלאי, אולי הייתי סוכן נדל"ן".
במגרש הביתי
בוקר טוב// מאז תחילת המלחמה הוא מגוייס בצו 8 לכיתת הכוננות של מטולה. "אנחנו תופסים כוננות 24/7, ומחויבים להישאר בה לכל אורך שעות היום והלילה. שעות ואורכי המשמרות משתנים בהתאם לצורך וכמות האנשים שנמצאים. אנחנו משתדלים שלפחות אחת לשבוע החברים ייסעו לפגוש את המשפחות שלהם שמפוזרות בכל רחבי הארץ".
פלייליסט// "כל שיר שאני אוהב, לא משנה עברי או לועזי. במיוחד אוהב את 'באתי לחלום' של נתן גושן".
השבת שלי// "זמן איכות עם אשתי והילדים".
דמויות מופת// תושבי הדרום. "על אף השואה שעברו, בכל זאת עזבו את המשפחות ויצאו להילחם, למרות שלא ידעו אם יחזרו. כל חייל, שוטר או אזרח שקפץ בשבעה באוקטובר הוא דמות מופת בשבילי".
מפחיד אותי// "שחס וחלילה יקרה משהו לילדים שלי".
משאלה// "שנשלים בתוכנו. גם אם יש דעות שונות, שנדע לכבד זה את זה. וגם שיתייחסו לאנשי הדרום והצפון כשווים לכל תושבי הארץ. שלא יפקירו אותנו בצפון בגלל פוליטיקה או בגלל מעצמה כזאת או אחרת. אני מאוד מעריך את ארצות הברית, אבל החיים שלנו מעל הכול. יש גבול. לא יכול להיות שהגיעו להסכם בלי לטפל בבעיה מהשורש, אחרת 7 באוקטובר יחזור מהר מאוד".
כשאהיה גדול// "אהיה מה שאני צריך להיות".
לתגובות: yosefpr@gmail.com
***