כולם גיבורים, כולם קדושים

ביום שישי האחרון הגענו להשקה של הספר הנפלא 'מלחמה של גיבורים' שיצא בהוצאת ידיעות אחרונות. הספר הוא אסופה מתוך פרויקט שיזמה והוציאה לפועל הדסה בן ארי, ובו רקמו כותבים שונים סיפורים על גיבורים ולוחמים ממלחמת חרבות ברזל. הסיפור על הבן שלנו, נוה, נכלל בספר, אז באנו להגיד תודה ולתת חיבוק. נכנסנו לחצר היפהפייה של בית 'אחים לחיים' שבו התקיים האירוע, ואת החיוך שלי החליף פיק ברכיים. איך קרה שאני פה אבל לא כחלק מצוות הכותבים? איך עברתי לצד שכותבים עליו? הרי שנים ארוכות זה התפקיד שלי: לגשת למשפחה, לדובב אותה בעדינות, לשמוע על הבן. ועכשיו התחלפו התפקידים והפכתי ממחבקת למחובקת, משותפה לכאב לזו שמשתתפים איתה. כמה המעבר לצד השני הוא חד ופתאומי ובעיקר יכול לקרות. כמה הכול שביר.

יום הזיכרון לחללי צה"ל יחול רק בשבוע הבא, אבל אנחנו מתכתבים איתו עוד מלפני פסח. זה יום שאנחנו לוקחים ברצינות כמשפחה, מדברים על נופלים, צופים בסרטונים, הולכים לאזכרה של בן השכונה שנהרג. והשנה במקום שנוה יהיה כאן ויוסיף את התובנות שלו, אנחנו נדבר עליו. פתאום הוא חלק מהאתוס. איך הוא הפך ממנציח למונצח?

לפני כמה ימים קיבלנו טלפון. משרד הביטחון החליט שמשפחות חללי חרבות ברזל יישאו בתפקידים הרשמיים בטקסים בבתי העלמין. זו החלטה שגויה בעיניי. ראשית, אנחנו כולנו משפחות שכולות טריות. עידן הכאן ועכשיו גורם לכך שרבים מאיתנו נושאים דברים, מנציחים ומתעדים. אבל זה לא מתאים לכולם, הקצב הזה. אז קדיש? הנחת זרים? תנו רגע להתרגל למצב החדש. להבין מה בכלל עושים ביום הזה ואיפה עומדים בטקס. מה דחוף כל כך? הרי מוות הוא מצב סטטי כמו האבן שמתחתיה מונחים בנינו. תהיה גם השנה הבאה וגם השנה שאחריה. תנו רגע לעכל ולנשום.

ומה עם המשפחות השכולות האחרות? גם ככה האירוע הקשה שאנחנו נמצאים בו עוד לא נגמר, והוא דוחק לאורך כל השנה האחרונה את מקומם של הנופלים והנרצחים מהשנים הקודמות. לא נכון להעלים את המשפחות הללו מהטקסים בבתי העלמין. להפך, דווקא בשנה הזאת חשוב לזכור גם אותן.

וזה לא רק בית העלמין. השנה אני לא אצליח להגיע למשפחות שאני משתדלת לחבק ביום הזיכרון. הבן שלי, נוה, שהקפיד לפקוד את קבר המדריך שלו, יהודה סויסה, לא יעלה להר הרצל וספק אם מי מחבריו הטובים, שגם הם הקפידו לבוא, יעשה זאת. בני משפחתי שמגיעים ביום הזיכרון לבתי עלמין ולבתי חברים יתרכזו השנה בחלל המשפחתי שנוצר לנו. תכפילו את הסיפור שלנו בכמה מאות. מי ילך במקומנו אל המשפחות המעט יותר ותיקות? האם בתיהן יעמדו ריקים? זו משימה, לא לשכוח אותן. ללכת גם אליהן. גם הן זקוקות לנחמה וליחד.

במשך שנים התקיים דיון האם יום הזיכרון לחללי צה"ל צריך ויכול לכלול גם את נרצחי הטרור. נדמה שהיום הראשון במלחמת חרבות ברזל, היום שבו לחמו כתף אל כתף אזרחים וחיילים, כיתות כוננות ואנשים שיצאו מבתיהם, ונפלו זה לצד זה, מייתר את הדיון; שיום כזה שבו נרצחו חיילים בשבע בבוקר בלי נשק, כשפיג'מה לגופם, בדיוק כמו משפחות בקיבוצים, במושבים, באופקים ובשדרות, הופך את הדיון הזה ללא רלוונטי. כולם אהובים, כולם גיבורים, כולם קדושים.

כבר לא רבים על הדגל

קחו שנה אחורה בזמן. זה לא הרבה, ובכל זאת נדמה שחיינו אז בעולם אחר. לפני שנה כתבתי טור על הדגל. אז הייתה תחושה שהדגל הוא לא של כולם, אלא רק של הצד שמתנגד לרפורמה (זוכרים את הרפורמה?). השנה, מרוב שראינו ארונות עטופים בדגלים, הדיון ההוא נשכח מאיתנו.

אשתקד, ממש בגיליון הזה שלפני יום העצמאות, התפרסמה כתבה נרחבת על מגילת העצמאות. באותם ימים לא רחוקים התווכחנו על כוונת מנסחי המגילה, על המעמד שלה ועל השאלה איפה כתוב בה ערך השוויון. חשבנו שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה, ואנחנו יכולים לריב זה עם זה עד זוב דם על הפרטים, והנה חזרנו אל הראשונות. אל הקיום עצמו.

רוב מי שמתהלך בינינו היום נולד אחרי קום המדינה, ולכן היא נראית לנו מובנת מאליה. בקצוות מסוימים בחברה הישראלית מתקיימים דיונים איפה כדאי לגדל את הילדים, האם המדינה ראויה לכסף שנכניס לכיסה ומה אנחנו בכלל מרוויחים ממנה. אבל השנה, כך נדמה, אין צורך להכביר מילים על חשיבותה של המדינה. לנוכח גלי האנטישמיות ההולכים ומתגבהים במדינות אירופה ובארצות הברית, לנוכח הרצון האקטיבי של המחבלים לחסל אותנו בגבולות הארץ ובתוכה, זה די פשוט. בלי המדינה כנראה שהיו טובחים בנו ללא רחם. בלי כוח הגנה, בלי נשק, בלי רפואה ודיפלומטיה, בלי יכולת לרקום בריתות הגנה טובות יותר או פחות. בלי מדינה מה היה נשאר מאיתנו בכלל.

ולמרות זאת, לרבים אין חשק לחגוג עצמאות. בימים האחרונים אני פוגשת הרבה אנשים עצובים ומיואשים. לפעמים נדמה שהמצרך הכי יקר ערך בסביבה הוא תקווה. אז הלכתי לשיר שקוראים לו 'התקווה' ובמקרה הוא גם ההמנון הלאומי שלנו. אף פעם לא חשבתי על הגאונות של מייסדי המדינה. הם כנראה הבינו מעומק הדי־אן־איי היהודי שלהם שתקווה תהיה דבר שנצטרך הרבה ממנו בשכונה הקשוחה שלנו. אגב, בהתחלה קראו לשיר 'תקוותנו' אבל השם שונה ל'התקווה'. כן, בכל כמה שנים האתגרים שלנו פה פושטים צורה ולובשים צורה אחרת, ואנחנו צריכים לנשום עמוק ולהביט קדימה.

את אובדן התקווה אני פוגשת אצל אנשים אידאליסטים, אכפתיים וערכיים. כאלה שמתחככים עם השכול, הפצועים והחטופים מקרוב. פרט למצב המורכב שאנחנו נמצאים בו, הם גם מרגישים שאין על מי לסמוך. יחד עם האובדנים של השנה, רבים איבדו אמון בדרג הפוליטי ובחלקים גדולים מצה"ל. קשה לאזרח להתהלך במדינתו, במיוחד בזמן מלחמה, כשהוא לא יכול לסמוך על מי שמנווט את הספינה המיטלטלת.

לפני עשור בערך כתבתי ספר על עקורי גוש קטיף, ועסקנו בו גם במדינה ובאמון בה. זוג חכם שנעקר מביתו ועבר תלאות רבות אמר לי אז משפט שהולך איתי. מדינת ישראל, כך אמרו, גדולה הרבה יותר ממנהיגיה. היא מהות שיש לברך עליה, להודות עליה ולהוקיר אותה. מנהיג כזה או אחר, התנהלות כזו או אחרת של הצבא, הם זמניים והם יעברו.

ומי שעדיין מתקשה להודות ולהלל יכול לשאוב עוצמות מהעם הזה. אחרי שכבר הכרזנו על הדור שלנו ושל ילדינו כדורות חלשים, שאין להם יכולת עמידה ולא יכולת התנדבות, כשכבר היינו בטוחים שהאינדיבידואליזם הכריע אותנו, גילינו עוצמות מדהימות. ההתנדבות, המסירות וכוחות הצמיחה המדהימים פרצו שוב קדימה והם עדיין פה. כן, זה העם הטוב, המגזים וחסר המנוח שלנו. זכינו להיות חלק ממנו. לחיי העם הזה, וכמה טוב שהוא כזה.

לתגובות: ofralax@gmail.com

***