בן יקר ואהוב שלי,
אתה מתגייס היום לצה"ל, בדיוק באמצע התקופה הכל כך סמלית שבין יום הזיכרון לשואה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות, בין חורבן לתקומה, בין אפלה ל... כן, אורה. אבל כזו שעדיין מעורב בה הרבה חושך.
אתה מתגייס בתקופה שהיא כנראה הכי קשה ומשברית שהייתה לנו מאז קום המדינה. כבר היו לנו ימים קשים – מלחמות, מאבקים פנימיים, פיגועים איומים, לא פעם ולא פעמיים היינו על סף תהום ביטחונית, כלכלית וחברתית. החרימו אותנו, השמיצו אותנו, ניסו להשמיד אותנו באלף ואחת דרכים. אבל זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה שאנחנו מתמודדים גם עם מלחמה קשה וממושכת, גם עם שסע פנימי מאיים, ובעיקר עם זוועות בסדר גודל שלא הכרנו מאז השואה.
ואנחנו הבטחנו לעצמנו שלעולם לא עוד, הרי בדיוק לשם כך אנחנו מתגייסים לצה"ל. אבל הבטחות לחוד ומציאות לחוד. לעולם לא עוד? עוד לא, לעולם. אז לא, אנחנו כבר לא עם מפוזר ומפורד שתולה עיניים בגויים ומתחנן לרחמיהם. אבל כן, אנחנו עדיין תולים עיניים בגויים. עדיין לא סגורים האם "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" זו באמת ברכה או שבלעם הרשע עבד עלינו. מה יש לדבר, תקופה מורכבת.
ובתוך התקופה הזאת, בין שואה לתקומה, בין שעבוד לגאולה, בין מפלה להצלה, אתה קם והולך לתת את חלקך. אתה עושה את זה בגאווה, בגו זקוף, אבל בפשטות. לא כדי להוכיח משהו, לא למען מימוש עצמי, אלא כי צריך. בלי מילים גדולות, בלי נאומים חוצבי להבות.
אתה מתגייס לא בגלל שאתה אוהב אלימות (אתה לא) ולא בגלל שמכריחים אותך. זאת אומרת כן, בהחלט מכריחים אותך, אבל לא בגלל זה אתה לובש היום את המדים הירוקים. אתה עושה את זה מתוך בחירה, באמונה שלמה שזה מה שצריך לעשות ולא יעלה על הדעת אחרת. יכולת לבחור במסלול אחר, לנסות לתפוס איזה ג'וב צה"לי עסיסי שגם מביא תהילה, גם משמש מקפצה לקריירה מבטיחה וגם רואים בו הרבה בית. אבל בחרת בקרבי, וכששאלתי אותך לאן אתה רוצה להגיע, אמרת – לאן שישלחו אותי. לא משנה הכומתה, לא התג, לא היחס, לא הווסאח.
יותר חשוב מהפצ"ר
וזה לא מפני שאתה תמים ונאיבי (אתה לא). אתה יודע שתפגוש בצבא אנשים טובים וערכיים, אבל גם תרבות מושרשת של צביעות, כסת"ח ואי אמירת אמת. אתה יודע שתיתקל בדילמות, בניבולי פה, באי צדק, במשברים. אתה יודע שהצבא הוא לא פיקניק, אבל גם שלשרת בו זו מצווה גדולה וחשובה, ומצוות לאו ליהנות ניתנו.
בן יקר ואהוב שלי, אתה תיתן לצבא את כל המוטיבציה והיכולת, ובתגובה המפקדים יצרחו עליך שאתה ראש קטן ובכיין ושלא אכפת לך משום דבר. אל תיקח ללב, הם יגידו את זה בכל מקרה, זה לא קשור אליך. אתה תטחן שמירות ושבתות ומחסומים, ובתמורה כל מיני אנשים שעתידם מאחוריהם, ביניהם רמטכ"לים לשעבר וקודקודים נערצים, יזלזלו בך ויחרפו אותך. הם יגידו שאתה משיחי, קיצוני, לא ממלכתי ולא נאמן למדינה. אל תיעלב, בן שלי. שפת הביבים הזאת מבזה אותם, לא אותך. ולא, ביבים לא קשור לביביזם, אולי לרל"ביזם. אבל עזוב, אתה עכשיו חייל, אל תתעסק בפוליטיקה.
אתה תבוא עם תובנה שחייבים צבא חזק כדי שלא תהיה שוב שואה, או שבעה (באוקטובר), אבל תיתקל בסוכני חִברות חיוורים שידפקו לך על הראש כדי שתבין שכל מה שאתה חושב הוא טעות, ושהסכנה הכי גדולה למדינה היא אנשים כמוך שלא משתחווים אפיים בפני יאיר גולן. מפקדים בכירים ידברו איתך על ערכים נשגבים כמו הכלה ומוסריות, רק לא על ניצחון. תנשום עמוק, בן יקר שלי. גם זה יעבור.
פעילים אנטי־ישראליים יציקו לך, יגדפו אותך, יאיימו עליך. מחבלים למיניהם יתגרו בך, ואתה אולי תחשוש להגיב כדי לא להסתבך, לכן אני אומר לך בדיוק את מה שאמרתי לאחיך הגדולים לפני שהתגייסו: אם אתה מרגיש סכנה, אל תחשוב פעמיים. עם כל הכבוד להוראות של הפצ"ר, החיים שלך חשובים הרבה יותר. יהיה אשר יהיה, אנחנו תמיד מאחוריך.
מצב המדינה: מצב שתיים
בן יקר שלי, הסבים שלך נלחמו במלחמת ששת הימים ושחררו את ירושלים, יהודה ושומרון, הגולן, סיני. כשאני הייתי חייל כבר לא היה סיני, אבל החזקנו ברצועת עזה וברצועת הביטחון בלבנון. ירקנו אש ודם, היה קשה ומר, אבל יישובי הנגב המערבי שגשגו ובצפון הארץ היה שקט.
היום אנחנו כבר לא בלבנון ולא בעזה, ואת התוצאות כולנו רואים: יישובים חרבים, תושבים גולים בארצם, אזעקות עולות ויורדות כמו שלחץ הדם שלי עולה מהשטויות שעשינו והביאונו עד הלום.
סליחה, בן יקר שלי, שלא הצלחנו לשמור על השפיות במדינה. ולא שלא נאבקנו – צעקנו, הזהרנו, אמרנו שנסיגות יביאו טרור ושהילדים שלנו יגדלו במדינה הרבה פחות בטוחה מזו שאנחנו גדלנו בה. אבל לא הקשיבו לנו. לעגו לנו, קראו לנו הזויים, סהרוריים, אמרו שאנחנו אויבי השלום, שלא אכפת לנו מחיי אדם, בעוד שזה היה בדיוק להפך: התנגדנו למסירת שטחים לטרור דווקא בגלל שאכפת לנו מהחיים.
סליחה שאתה נאלץ להתמודד עם מציאות כל כך מוטרפת. כשהייתי ילד אמרו לי שעד שאגיע לגיל 18 לא יהיה צורך בצבא. לדור שלך כבר לא אומרים את זה, אפילו לא בצחוק, ולו רק בגלל שאך לפני שבעה חודשים באמת לא היה צבא, וזה ממש לא היה מצחיק.
אבל לפחות בתקופה הקרובה העניינים האלה לא יעסיקו אותך. בשבועות הבאים אתה תהיה עסוק בריצות ולא בתירוצים, במצב שתיים ולא במצב המדינה, ברצון עז לישון ולא בשאיפה לשנות. אתה תחלץ איברים ותקיים בגופך את "רצה והחליצנו", תנוע על הציר שבין מטווחים למטבחים, תלמד על בשרך ש"מקדש הזמנים" זו לא רק ברכה לשלוש רגלים, ותגלה להפתעתך שאתה מסוגל להירדם בכל תנוחה – בישיבה, בעמידה, בתפילת עמידה, אפילו תוך כדי ריצה תמצא את עצמך תופס תנומה זריזה. יגידו לך ש"אין דבר כזה לא יכול, יש לא רוצה", ואתה תראה שזה לא נכון – יש דבר כזה "לא יכול" – אבל גם תגלה שהיכולת שלך גדולה בהרבה ממה שאי פעם חשבת.
ואם יאשימו אותך בהדתה, הדרה, הדברה או אני לא יודע מה, תנשום עמוק ואל תשכח: כל רגע שאתה משרת בצבא ההגנה לישראל הוא מצווה אדירה, כל השאר רעשי רקע. זה לא קל, זה לפעמים אפילו מייאש, אבל זו האמת. את זה יודעים גם האחים הגדולים שלך, שכבר שבעה חודשים נותנים את זמנם ואת מרצם לצה"ל ולמדינה. לא בגלל היחס, לא בשביל הווסאח, אלא כי צריך.
ולא, מה שאתה רואה בזווית העין זו לא דמעה. זו רק תקופה שכזאת שנכנסה לי לעין.
בהצלחה בן יקר ואהוב שלי, צאתך לשלום ושובך לשלום עם כל החיילות והחיילים שלנו, ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם.
שלך באהבה,
אביך החופר.
לתגובות: [email protected]
***