זה היה בחודש ניסן בשנה השלושים ואחת ליציאת בני ישראל מארץ מצרים. ההתארגנויות לחג הפסח היו בשיאן כשזבואל למשפחת גוני בן נפתלי הפך ארגז מחוץ לאוהל, נעמד עליו והכריז קבל עם ועולם שהשנה הוא לא חוגג את חג הפסח.
"אבל אף אחד לא מקריב קורבן פסח השנה, זבואל נשמה", זרק לעברו מישאל השכן, ובצדק. דור המדבר, כידוע, לא הקריב את הפסח אחרי השנה השנייה. משהו שקשור לכך שאי אפשר היה למול במדבר - אף אחד לא היה לגמרי בטוח.
"אני לא מדבר על קורבן פסח", דייק זבואל, "אני מדבר על לחגוג את חג החירות. לשבת עם כל המשפחה לסעודת הודיה. לא מתאים השנה, מצטער".
"עוד אחד שמחפש להתחמק מניקיונות", מלמלה אשתו חנה, "רד רד מהארגז ובוא לעשות את התנור".
"זה לא קשור לניקיונות", הסביר זבואל, "אני פשוט לא מבין מה יש לנו לחגוג בדיוק".
"את יציאת מצרים, נשמה", עדכן מישאל השכן, "או ששכחת את כל הניסים?"
"דווקא את הניסים אני זוכר מצוין", ציין זבואל, "אבל מה קרה מאז? מה עשינו עם החירות שקיבלנו, הא? אני אגיד לכם מה עשינו - את כל הטעויות האפשריות, זה מה שעשינו. מאז הניצחון ההוא אנחנו נוחלים רק כישלונות. באילו בורות לא נפלנו? אנחנו מתבכיינים על געגוע לאבטיחים מצריים שמעולם לא באמת היו לנו, ואז מתפלאים שה' מפיל עלינו מגפה. אנחנו מקבלים תורה, ואז מיד עובדים את עגל הזהב. וגולת הכותרת - נותנים לנו ארץ משלנו ואנחנו מחליטים שהיא לא מספיק טובה בשבילנו. שולחים מרגלים שמחלישים את רוחנו וכתוצאה מכך אנחנו תקועים ארבעים שנה במדבר, עושים סיבובים סביב עצמנו, מחכים שכולנו נמות כדי שיהיה אפשר לנסות שוב, ואתם שואלים אותי למה אני חושב שאין לנו מה לחגוג? על מה אני אמור לשמוח? על זה שנתנו לנו מתנה והחלטנו לעשות את כל השגיאות האפשריות כדי לא להיות ראויים לה? על זה שמחזירים אותנו מהגולה ואנחנו עושים הכול כדי להישאר גולים? זה לא זמן למסיבות, זה זמן לחשבון נפש. חגיגות החירות הללו הן תזכורת כואבת למעט שהצלחנו לעשות עם החירות שקיבלנו", הוא סיים ממורמר.
"וכן, אני גם לא מאוד מתלהב לעשות את התנור", הוא מלמל, כי אם כבר שופכים את הלב אז עד הסוף.
זבואל סיים את הנאום הלא אופייני שלו ודממה השתררה מחוץ לאוהל, על אף שבינתיים התגודדו סביבו רבים מהשכנים. לבסוף נשבר השקט.
"אבל זבואל, אתה שוכח שניצחנו את עמלק", מצא גרשון השכן את הקונטרה.
"והיית חושב שזו תהיה קריאת השכמה בשבילנו", ירה חזרה זבואל, "משהו שיאחד אותנו. אבל זה לא עצר את קורח והחבר'ה שלו, נכון? מזל שיש לנו את משה ואהרן, אחרת הקדוש ברוך הוא כבר מזמן היה מכלה אותנו".
"כן, אפשר להתנחם בזה שלמרות שכעם אנחנו לא משהו, המנהיגים שלנו ראויים", הסכים גרשון, "היה הרבה יותר מתסכל אם זה היה ההפך".
כולם הנהנו בהסכמה.
"במקום לחגוג אני מציע שנעשה יום של כובד ראש, של חשבון נפש. מה עושים עם החירות הזאת שכל כך רצינו בה והאם היינו ראויים לה מלכתחילה". שוב השתררה דממה בקהל, הפעם לא של מבוכה אלא של השלמה.
"תחגגו בשביל הילדים שלי", נשמע פתאום קול דק. מתוך הקהל יצאה דמות קטנה ושברירית נשענת על מקל. היא נעמדה מול הארגז של זבואל.
"מי הם הילדים שלך?" שאל זבואל.
"לילדים שלי אין שמות", הסביר הזקן, "הם הושלכו ליאור לפני שהספקתי להעניק להם אותם. תבין, אני עוד זוכר את החלק שלפני החירות. את הרגעים שלפני הניסים. ואני מבין אותך, באמת. אני מרגיש את התסכול וחש את אותה הדאגה. וגם אני אמות במדבר הזה. אבל הילדים שלך עוד יראו את הארץ המובטחת, ואם לא הם - אז הילדים שלהם. את התקווה הזאת חייבים לחגוג. אם לא בשבילך אז בשבילי".
הדברים שהו בחלל האוויר דקות ארוכות. ניכר היה שכל הנוכחים ניסו ליישב בליבם את התסכול והייאוש האמיתי שהם חשים יחד עם דבריו של הזקן. וזבואל, צריך להגיד בכנות - לא לגמרי השתכנע מהטענות, מרגשות ככל שיהיו, והוא גם תכנן להסביר לכולם מדוע. אבל מבט נוסף בזקן הבהיר לו שאת הדיון הזה אפשר יהיה לנהל גם לקראת פסח הבא. ושאולי זו בדיוק הנקודה.
אז הוא חייך אל הזקן, ירד מהארגז, והלך לנקות את התנור.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***