השבר הנורא שנוצר בעם ישראל בשמחת תורה תשפ"ד ימשיך להדהד בקרבנו שנים רבות, והחזרת החטופים כולם היא אבן הראשה של התיקון העמוק שצריך להתחיל בציבוריות הישראלית. היא המפתח לתחילת ההחלמה, ואין בלתה. החזרת החטופים כולם היא משימה לאומית־מוסרית עליונה שמוטלת על כולנו, על כל אחד מקוראי שורות אלה.
מדינת ישראל חייבת להכריע בין אפשרות גרועה לאפשרות גרועה יותר. אני קוראת עמדות כואבות, בהקשר של החטופים, שעל פיהן יש להעדיף את הכלל על הפרט, ואני משתמשת בבמה מכובדת זו כדי לזעוק את זעקתי ולהגיד בצורה הברורה ביותר: לא, אין כאן בחירה בין פרט לכלל. החזרת החטופים כולם היא המשימה האמיתית לכלל, זו הערבות ההדדית שבזכותה העם היהודי שורד לאורך ההיסטוריה. בלי הרכיב הזה, אנה אנו באים כעם יהודי שחזר לאדמתו?
בלי הרכיב הבסיסי של ערבות הדדית – אנחנו אבודים. שום לחימה ברפיח או ניצחון בקרב נקודתי כזה או אחר נגד ארגון טרור לא יביאו אותנו לנחלה. הכתם של חלילה הפקרת החטופים למוות יישאר לדיראון עולם עלינו. על כולנו.
המתקפה הנוראה בשבת השחורה של שמחת תורה, 7.10.2023, תפסה את בני צחי ומשפחתו בקיבוץ נחל עוז בבלגן גדול כשהם בממ"ד. המרצחים מחמאס ניסו לחדור לממ"ד, וצחי ובתו הבכורה מעיין החזיקו את ידית הדלת. ואז נורתה ירייה שפגעה במעיין בת ה־18 ורצחה אותה. את כל מה שקרה מרגע זה, כשצחי, גלי ושני הילדים הקטנים יעל (11) ושחר (9) ישובים על הרצפה במטבח ביתם, תיעדו המחבלים בזמן אמת והעלו לפייסבוק לייב של כמה שעות. ואני וכל המשפחה שלנו חווים את הנורא מכול, בלייב. רואים מחבלים בבית, רואים את הילדים, את גלי כלתי, את צחי כשידיו מגואלות בדם, שומעים את הילדים שואלים בבכי קורע לב "למה הרגתם אותה? מה עשינו?". צחי נלקח אזוק מהבית, כשהילדים מתחננים למחבלים שלא יהרגו את אבא שלהם, ואני שואלת: באיזה עולם ילדים צריכים להתחנן שלא יהרגו להם את אבא?
ב־7 באוקטובר גילינו שאנחנו בבעיה, אין לנו מדינה, אין לנו מנהיגים, אין לנו צבא. חווינו את הטבח, הפוגרום הכי קשה מאז השואה, במדינה שלנו, מדינה שמנהיגיה נשבעים ומתחייבים להבטיח את שלומנו, לדאוג לכלל האזרחים, לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את תפקידם, אבל הם נרדמו בשמירה. מעייני שלנו נרצחה וצחי נחטף בגלל היוהרה ובגלל שאננותם של המנהיגים.
בימים הקרובים מציינים את יום הזיכרון, ואנחנו עוד לא התחלנו להתאבל על מעייני. צחי לא קבר את בתו האהובה, לא אמר עליה קדיש, לא ישב עליה שבעה. ואנחנו לא מוצאים רגע להתאבל.
שבעה חודשים חלפו, מעיין הנכדה הבכורה שלנו חסרה כל כך. בת 18 שנים. רק סיימה את 12 שנות הלימוד ועמדה להתגייס לצה"ל. מי שהכיר את מעיין לא יכול שלא לאהוב אותה, נערה צנועה, אוהבת ספר, שמחה וחייכנית עם לב אוהב, תלתלים שופעים, מוקפת חברים וחברות וספורטאית מצטיינת. היא שיחקה כדורעף בקבוצת הפועל שער הנגב בליגות הנוער ובליגה הלאומית לנשים, וזכתה גם להיות מאמנת כדורעף. רק החלה את חייה וברגע אחד הם נגדעו. הלב בוכה, דואב וכואב.
אני רוצה להאמין שהמציאות המזעזעת וההזויה שאנחנו חיים בה כבר יותר משבעה חודשים תבוא אל קיצה. אני רוצה לראות שראש הממשלה יעשה סוף סוף את התיקון, יוביל את המהלך ויביא את העסקה שתשחרר את צחי עם כל החטופים כולם, כולל כולם, חזרה למשפחותיהם.
הזמן לא משחק לטובת החטופים. זו לא המשימה השלי, דבורה עידן, להחזיר את בני צחי הביתה. זו משימה לאומית, וכל מי שקורא את המשפטים האלה חייב לראות עצמו כאילו בנו או בתו הם אלה שחטופים. לא תהיה תקומה למדינה בלי החזרת החטופים כולם, כולל החללים. הבחירה היא בין שתי אפשרויות רעות. אני מקווה שהאפשרות שתיבחר היא זו שתאפשר לי לחבק את בני ותחזיר את התקווה לי ולעם. יש הרבה מטענים בין כל השבטים והמחנות בארץ. אני מקווה שלא ניתן לפלגנות ולמחנאות להכריע את גורל יקירינו החטופים.
הכותבת היא מנחה ומדריכת הורים, בעלת המרכז להורות כריזמטית, בעבר חברת קיבוץ נחל עוז ומורה לתנ"ך, אמו של צחי עידן שנחטף מנחל עוז ב־7 באוקטובר
***