המודעות שהתפרסמו בעיתונות המגזר, ובהן עלבון והטחת אשמה בציבור יקר שמוסר את הנפש גם למען הבזים לו – מעוררות שאט נפש. אבל חבל לבזבז מילים כלפי המפרסמים. הדברים הבאים מיועדים אל עצמנו, להעמיד דברים על אמיתתם ולרפא נפשות כואבות.
ציטוט: "רבים מהמתגייסים לצה"ל מתפשרים על רמת הכשרות". התורה עצמה 'מתפשרת' על רמת הכשרות. מותר לחיילים במלחמת מצווה (ולדעת הרמב"ם, גם במלחמת רשות) לאכול חזיר, לשתות יין נסך. התירו גם לאכול דמאי וללא נטילת ידיים. גם המושג 'מתפשרים' לא ברור – האם רצו לומר שהצבא אוכל טרף? כנראה גם לשיטתם זה שקר בוטה מדי, לכן נקטו במילה שעיקרה זלזול. החיילים אוכלים כשר. ומי שרוצה להדר יותר – יכול להזמין אוכל בכשרות שהוא רגיל אליה.
ציטוט: "רוב המתגייסים הדתיים נכשלים בשירת נשים". מניין נלקח הנתון? ואם כבר – גם רבנים חשובים 'נכשלים' בזה בטקסים רשמיים שהם משתתפים בהם. מי ששומע בעל כורחו, ולא לשם הנאה, אין עליו אשמה ("הנאה הבאה לו לאדם בעל כורחו", פסחים כה-כו, ובפוסקים).
ציטוט: "50 אחוז מהמזרוחניקים יוצאים בשאלה במהלך שירותם הצבאי". אין נתון כזה. בכלל, הפרסומים על מספרי הדתל"שים רחוקים מלהיות מדע מדויק. נוסף על כך, מי שמוריד את הכיפה לא עושה זאת רק בצבא, ולא הצבא גורם לכך. החיילים המשרתים במסגרות דתיות מוגנים כמעט לחלוטין מפני התופעה. והרי זה מה שמציעים כעת לחרדים – יחידות לעצמם. השימוש בכינוי גנאי 'מזרוחניקים' נועד לחפות על אפסיות הטיעון.
בזמן מלחמה החייל "מתקלקל". דיברה תורה כנגד יצר הרע, ומותר גם לשכב עם 'אשת יפת תואר', ואחר כך לגייר אותה אם תסכים, ולהתחתן איתה. לא ממש שידוך בסגנון חרדי... יש לקוות שכשיחזור לביתו ישוב לסגנון חייו הקודם. אבל מי ערב בדבר כשכבר נכנע פעם אחת ליצרו?
דרשן חרדי שאל – איך ייתכן שהירא מעבירות שבידו חוזר לביתו, ורק יראי שמיים יוצאים לקרב במלחמת הרשות (במלחמת מצווה הכול יוצאים), ופתאום נכנע ליצרו? ותירץ – כאן לפני שהתגייס וכאן אחרי שהתגייס... השומעים נהנו, אבל זה שקר בלי רגליים, שהרי הלכה זו לא נועדה למנוע גיוס.
נניח שהנתון 50 אחוז היה נכון, ונניח שאין אפשרות ליחידות דתיות – מה האלטרנטיבה? לא להתגייס? מדינת ישראל יכולה להתקיים ללא צבא? בעצם, השאלה היסודית היא – למי שייכת המדינה? אם היא של 'החילונים והמזרוחניקים', אזי הם ה'גויים' שיגנו בעצמם על המדינה, והחרדים הם ה'יהודים'. אבל בשיח הציבורי גם החרדים מדברים על מאמץ משותף להגנת המדינה, כשהם תורמים את הלימוד והשאר תורמים את חייהם בשדה הקרב.
כאן מגיעים שלל ציטוטים המוצאים מהקשרם כדי "להוכיח" שבחורי ישיבה פטורים מצבא. אחד מהם "אלף למטה". הייתה זו מלחמה יחידה ויוצאת דופן נגד המדיינים, ובכל שאר המלחמות שבתורה יצא הצבא כולו, כמו במלחמות סיחון ועוג בהנהגת משה רבנו ועוד.
במלחמת השחרור יצא כרוז בירושלים ובו מכתב של הרב אברהם יצחק הכהן קוק ממלחמת העולם הראשונה, שלא להתגייס לצבא האנגלי. הרב צבי יהודה פרסם מחאה חריפה, וגם חוברת 'למצוות הארץ' (לנתיבות ישראל, א, עמ' קיח) ובה בירור הלכתי־רעיוני מקיף על החובה להצלת נפשות של היחיד וקל וחומר הציבור.
באותו מאמר ישנה הערה ארוכה, ובה דחיית כל הטיעונים לפטור בחורי ישיבה. בתוכם דברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו... לעמוד לפני ה' לשרתו... הרי זה נתקדש... ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכוהנים ללויים, הרי דוד עליו השלום אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".
הרב צבי יהודה דוחה בפשטות, שהרי דברים אלה לא הובאו כלל בהלכות מלכים ומלחמותיהם, מה שמראה שאין זו הלכה בדיני מלחמה. ובשיחות הרצי"ה 'צבא וישיבה', הביא בשם ר' איסר זלמן מלצר – מגדולי פרשני הרמב"ם בדור הקודם – כי אין בדברים אלה שום פטור לבחורי ישיבות, ודרכו של הרמב"ם בסוף כל נושא לומר דברי אגדה. יש להוסיף כי גם הדוגמה מדוד מלמדת זאת, שהרי מי כמוהו 'קרבי' ולוחם כל חייו.
למרות האמור, יש הרבה לתקן ובדחיפות, בייחוד בנוגע לעניינים שבינו לבינה שהולכים ונעשים קשים בגלל אג'נדה של גורמים רדיקליים. על הציבור ומנהיגיו להתאמץ בכל הכוח שהחייל הדתי והמסורתי יצאו מהשירות כפי שנכנסו אליו, ואפילו חזקים יותר, באמונה ובשמירת המצוות. כיום הדחיפות גדלה עוד יותר, כשרוצים לגייס גם ציבור חרדי החושש (גם אם שלא בצדק) ליראת השמיים של ילדיו.
יש לשוב למתכונת שקבעו בן גוריון והרב גורן, כך שהצבא יתאים לכל שומרי המצוות והמסורת, ויהיה מתאים לשכינה המתהלכת במחנה לתת אויבינו לפנינו.
***