ההשוואה בין השואה לשבעה באוקטובר מוטעית! עדיין, אבל רק עדיין.
כמובן יש לא מעט קווי דמיון מחרידים בין אושוויץ למה שקרה לנו בטבח השבת השחורה: תינוקות המושתקים על ידי הוריהם, שיסוע בטני נשים הרות, רצח לשם רצח של חסרי ישע ושנאה אנטישמית... אוהו, השנאה הנוראה והמכלה.
קווי דמיון מצמררים אלו פרטו בנו, כמו בכל פוסט טראומה, על מיתרי זוועה קשים, אבל צריך להבחין בין המכה הנוראה עצמה, והיא הייתה נוראה, לבין האסוציאציות הפוסט־טראומטיות הקולקטיביות של "הפלנטה האחרת".
בואו נבדוק:
האם ב־7.10 הייתה סכנה קיומית לעם היהודי, למדינת ישראל, לאזרחי ישראל?
חד משמעית, לא!
קיומו של צה"ל, גם ברגעי חולשתו, הוא פקטור מכריע כנגד עצם הממשות של האיום באותו היום.
האם עשירית הפרומיל של נרצחים מכל אזרחי ישראל (גם אם סופרים רק את היהודים) – ניתנת להשוואה לקרוב למחצית ממנו? האם הייתה סכנה ממשית שכל יהדות אירופה תושמד?
האם ניתן להשוות את מנגנון ההשמדה שהועמד ב־7.10, ולו במקצת, למנגנון השיטתי ביעילותו הג'נוסיידית?
האם ניתן להשוות יממה ארורה אחת של חוויה מפחידה, של תהייה ותדהמה על היעלמותו של הצבא לאלפי ימים ולילות של אנשים שהעולם נטש אותם, ללא שום תקווה? האם היה להם מישהו לקוות לו, אולי הוא בדרך? לקוות שיש בכלל עתיד אפשרי?
אז נכון, מדינת ישראל, שנתפסה (ביהירות בוטה) ככול יכולה – נעלמה ליממה. אבל דווקא חזרתה בעוצמה מיד אחרי אותה יממה מוכיחה את הפער התהומי שבין אז להיום. הייאוש מההצלה לא היה לרגע (אולי ניתן לחשוב על ייאוש שכזה אצל החטופים).
ואפילו מיד אחר כך. האם אחרי היציאה מהתופת – הושלכו הניצולים לתוך מלחמת הישרדות אמיתית בארצם? האם ניתן בכלל לתפוס את תחושת שורדי המחנות היורדים מהאוניות (אחרי שגורשו שוב ושוב) ישר לתוך שדות הקרב של לטרון?
ואפילו אומות העולם. עם כל המורכבות, האם ניתן להשוותה להתנכרותן המבוזה אז?
אינני מדבר רק על אספקת הנשק (הבלתי פוסקת אפילו ברגעים אלו, כשישראל מושמצת כמבצעת ג'נוסייד), מספיק רק ה־DON'T שביידן הציב בגלוי ובמפורש כנגד אשמת ארצות הברית והמעצמות בעלות בריתה בזמן מלחמת העולם השנייה.
אז למה רק עדיין לא? האומנם אנחנו יכולים להבטיח ש"לעולם לא עוד"?
ממש ממש לא!
בימים אלו, אנחנו במו ידינו מדהירים את המרכבה הישראלית הרעועה אל התהום השואתית. המלחמה המסכנת את עצם קיומנו היא המלחמה הפנימית.
היא מחלישה אותנו מדינית, כלכלית וצבאית, וגורמת לידידותינו לעשות "הפרד ומשול": להציג את הצרכים הביטחוניים המינימליים שלנו כקפריזה פוליטית אישית של ביבי (ומייצרת לחץ בלתי אפשרי המונע מיטוט חמאס). המלחמה הפנימית הזאת מכבידה את לב חמאס, חיזבאללה, איראן – המשוכנעים שהנה עוד רגע אנו קורסים מבפנים, וממילא אין צורך להגיע לעסקת חטופים או להסכם בצפון.
מעל לכול, היא עלולה לגרום לכל אויבינו הקמים עלינו לצאת למלחמת ג'יהאד רב־זירתית – כזו שבאמת תסכן את עצם קיומנו.
רק אם נתלכד ונקים מיד ממשלת חירום רחבה, נוכל לעמוד בפרץ. זה מחייב את כל המחנות לעשות פשרות כואבות (בנושאים כמו מועד הבחירות, חוק הגיוס, היום שאחרי ועוד) – אבל רק כך נמנע את השואה השנייה ההולכת ומתקרבת.