על רקע הדיונים על חגיגות העצמאות בשנה זו, הלכתי חמישים שנה אחורה – אל יום העצמאות שאחרי מלחמת יום הכיפורים. ההיסטוריה לעולם איננה משכפלת את עצמה בדיוק, אבל מכל שנות העצמאות של המדינה זו הייתה נראית לי הכי דומה. התקשיתי למצוא חומרים, אבל הנה כמה דברים שבכל זאת גיליתי.
מודעה מטעם עיריית נתניה, שמצויה בארכיון של הספרייה הלאומית, עוזרת להבין משהו. גם אז, כמו במקומות רבים היום, בוטלו הבמות, אלא שאז הייתה זו החלטה ממשלתית. לשון המודעה: "על פי החלטת הממשלה בוטלו במות הבידור בערב החג". במקום במות הבידור השמיעו ברחבי העיר "מוסיקה ושירי עם", הוקרנו סרטים והתקיים יריד של הוועד למען החייל. ביום, אגב, התקיימו במות לילדים ולנוער. מעניינת ההחלטה לא להשבית את שמחת הנוער על אף מאורעות המלחמה.
ההפתעה הראשונה שנתקלתי בה היא פרסום התפילות החגיגיות כחלק אינטגרלי משמחת יום העצמאות העירונית. שימו לב: מיד לאחר הצפירה לסיום יום הזיכרון (צפירה שבוטלה לפני כמה שנים) מופיעה במודעה הכרזה על "תפילות חגיגיות". כבר התרגלנו כל כך לשפת ההדתה, ולכך שדתיים חוגגים בנפרד. בצד, בדרכם שלהם. והנה בראש כל חוצות בשעה שבע בערב "תפילות חגיגיות", זה חלק מהלו"ז. כך גם בבוקר יום העצמאות, בשבע וחצי בבוקר – תפילות חגיגיות. צריך לחשוב טוב איך איבדנו את האפשרות הפשוטה הזאת.
באותה שנה, בחודש ניסן שלאחר המלחמה, התכנסה מועצת הרבנות הראשית ביוזמת הרב גורן ופסקה שיש לומר הלל עם ברכה, ביתר תוקף לאחר מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. אני יודע, זה לא דומה למצב היום, אז לאחר הקטסטרופה של תחילת המלחמה התהפכה הקערה לניצחון מובהק. אבל עדיין מדובר במדינה שאיבדה 2,689 חיילים ו־294 מבניה נפלו בשבי. בכל זאת בחרה הרבנות הראשית להלל בברכה על הניסים, ועיריית נתניה, ומן הסתם עיריות רבות אחרות, קיימה חגיגות למעט במות בידור.
בשנה הזאת הוציאה החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות את המטבע המיוחד ליום העצמאות תשל"ד. באופן מפתיע המטבע אינו עוסק במאורעות המלחמה ומוקדש לתחיית הלשון העברית בארץ ישראל. מגילה עתיקה כתובה עברית מוטבעת בו, לצד מילים מאוצרו של אליעזר בן יהודה. זה מפתיע בהתחשב בפצעי המלחמה הטריים, אבל יש בזה אמירה, שנדמה לי שכדאי לאמץ גם היום: אנחנו לא נמצאים רק ברגע הזה אלא מסתכלים בפרופורציה רבת שנים. אנחנו לא רק כואבים. אנחנו מסוגלים לבטל במות בידור ולהתפלל בחגיגיות, וכן, גם לשמוח בדרכים שונות. לא שלצפות בכוכבי הכדורסל של "אשפי הרלם" כפי שמזמינה עיריית נתניה גרסת תשל"ד לעשות זו הדרך הכי ציונית לחגוג עצמאות, אבל זה אומר שלא מוותרים על הטוב.
אני יודע שמעל כל ההשוואה הזאת מרחף עניין החטופים, אבל חשוב להזכיר שגם בשעת חגיגות העצמאות ההן עדיין היו בשבי הסורי יותר ממאה שבויים. המחשבה כאילו יש להבחין בין תנאי כליאה במדינה ריבונית לתנאי החטופים ביד ארגון טרור, גם היא אינה מדויקת. כשחזרו התברר שנכלאו בתנאי צינוק, עברו עינויים נוראים והיו מהם שנרצחו בעינויים. עם זאת, המדינה בשנות העשרים שלה ידעה שאין לה פריווילגיה למחוק את כל היש בגלל מה שאין. לעניות דעתי גם לנו אין.
וכן, אני בעד לשלב בחגיגות העצמאות שלנו ביקור במלונות של תושבים עקורים ולמצוא דרך להביא שמחה אל ביתם. ואני בעד לשלב ב־48 שעות הזיכרון והעצמאות הגעה לכיכר החטופים, או ביקור במחלקות שיקום, או סתם טיול לילדים של אישה שבעלה גויס בפעם המי יודע כמה השנה. לא חגיגות קהות חושים, אבל כן יש גם מה לחגוג.
אליקים הי"ד
כל המילים עד כאן נכתבו בנסיעה מירושלים לקריית ארבע, בדרך לניחומים אצל משפחת ליבמן. אני כותב "בדרך לניחומים אצל" ולא "בדרך לנחם את" מפני שהם מסוג המשפחות שמבלבלות אותך, שאתה לא ממש יודע מי המנוחם ומי המנחם. מישהו שאל שם את אליהו, אביו של אליקים, מהיכן הוא שאב את הכוחות לאורך התקופה, מאיפה האמונה שלו, והוא סיפר על בית אבא. אין מסעדות יוקרה, אין נופשים, יש אמונה חיה ואהבת התורה והארץ. הוא סיפר על בית שלא הסבירו בו איך להאמין, עשו ודברים פשוט עברו בו בטבעיות.
אחד הטקסטים המכוננים שנכתבו בתקופה הזאת הוא בעיניי הטקסט של אבישג, אמו של אליקים. טקסט שכל כולו אימהות וגעגוע חשוף וכואב עם אמונה וכמיהה ועומק. יש איזו נטייה עקומה לקטלג אנשים לאידיאליסטיים או אנושיים, כביכול מי שפועל מלהט האמונה לעומת מי שמחובר לרגשות האנושיים הטבעיים. אנשים כמו בני משפחת ליבמן כפי שאפשר לצייר מרחוק מקוטלגים מיד באגף של האידיאליסטים, אלה עם האש בעיניים, "המשיחיים" בפי אלה שמכניסים אנשים למגירות. אחרת איך אפשר להסביר את העמידה האיתנה שלהם לאורך התקופה, ואיך אפשר להבין את ההתנגדות שלהם לעסקה בכל מחיר, כשאולי בלי עסקה בנם ישלם את המחיר? אבל כשקוראים את הטקסט מתגלה אמת פשוטה: אבא ואמא אליהו ואבישג אינם שונים ברגשותיהם מאף הורה או בן למשפחות חטופים. אין כאן מחיקה רגשית בשם אידאולוגיה משיחית, זה כל כך רחוק מזה. יש כאן הורים פצועים וחזקים, כואבים ונחושים, יש כאן תורת חיים. בא לי לסדר הסעות חינם לביתם לכל מי שמקטלג, למי שקל לו לספר איזה סיפור על מתנחלים רושפי אש, כי כשהוא יראה את האמא והאבא האלה מקרוב – יימס לו הלב.
אפרים ויהודה חוגגים עצמאות
כל ההפטרות יפות, כל פסוקי התנ"ך קדושים, אבל יותר מכולם מהלכים עליי קסם פסוקי ישעיהו שאנחנו קוראים מדי שנה ביום העצמאות בבתי הכנסת. פעם, כשהייתי צמחוני אדוק, הייתי מחובר חזק מאוד לנחמת הזאב שגר עם כבש, הילד שזה עתה נגמל וכבר משחק עם נחש צפע, והדוב שיוצא עם הפרה לדייט במסעדה טבעונית באחו. סוף סוף עולם שבו לא אוכלים זה את זה, שאין טורף ונטרף, עולם ששם סוף לכל החד־גדיא האלים הזה.
בשנות העלייה מברית המועצות ואחר כך מאתיופיה התרגשתי מנבואת הגלויות השבות, דמיינתי איך עשרת השבטים קמים לתחייה מקברות הגלות. לא שיש היום אשור ופתרוס, אבל יש עשרה שבטים אבודים שישנו את הדמוגרפיה סופית כשישובו. בשנות הישיבה התלהבתי מההבטחה שמלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. והשנה? השנה יותר מכול אאחוז חזק בפסוקים שמכריזים על סוף מלחמת האחים: "וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה ייכרתו, אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יָצוֹר את אפרים". הלוואי שכבר נזכה לזה. שתפסיק השנאה הפנימית הזאת, שיפסיקו להגדיר מגזרים בתוך העם שלנו בשמות של מחלות.
ואולי יותר מכול תיגע בי ההבטחה שיבוא רגע שבו נצליח לומר "אודך ה׳ כי אנפת בי". שנצליח להסתכל על כל מה שעובר עלינו עכשיו, ולהבין קצת בשביל מה היינו צריכים את כל זה, מה צמח מזה. הלוואי שאור יאיר את החושך הזה, אור יפה מכל הזיקוקין.
לתגובות: liorangelman@gmail.com
***