מתוך תחושת חוסר בסיפורי גבורת המלחמה המיועדים לילדים יזמה הדסה בן ארי את פרויקט 'מלחמה של גיבורים'. באולפן ערוץ 7 היא מספרת על המיזם והמגמה המיוחדת שמאחוריו.

הכול החל בעצם בביתה שלה, כאשר חשה בחוסר הזה של סיפורי גבורה לילדים שיחברו את ילדיה שלה למלחמה, אך האם אכן צריך לחשוף את הילדים לאבדן, לשכול ולכאב המלחמה?

"היינו בירושלים כשהאזעקות התחילו וכל הפנים שלנו אמרו אימה, רק להסתיר מהילדים", היא מספרת. "חזרנו לפרדס חנה עם התחושות האלו, לא הייתה אפילו לא אזעקה אחת והילדים... מבסוטים, נשחק במחשב, נצא לטייל... ואני מנסה להגיד להם שיש ילדים, חברים שלנו, שנמצאים בממ"דים... והם לא הבינו".

באותה השעה מומחים שהתראיינו בתקשורת הקפידו להזהיר הורים שלא לחשוף את הילדים לזוועות ולקושי, בעוד הילדים רואים בתקשורת את הכול, ובעיקר על פניהם של ההורים הם קולטים היטב את החוויה שעוברת עליהם. "אמרתי לעצמי שזו שעת משבר ולא יכול להיות שהם לא מחוברים. אם הם לא מחוברים למה שמתרחש, איך הם יקבלו את האחדות, הישראליות, הציונות והגבורה? אם נאטום להם את האזניים הם לא יצמחו מזה", היא אומרת.

ההצעות הראשונות לילדים היו להתפלל להצלחת החיילים, לכתוב להם מכתבים ולהכין עוגות. הילדים לא ממש זרמו עם הרעיונות, ואחרי השתתפות ראשונית מיצו את הרעיון. "ואז ערב אחד שאלתי אותם אם הם רוצים לשמוע סיפור גבורה. הם התכנסו וסיפרתי להם על רחל אדרי. זה סיפור אימה, אבל במקום להיבהל הם הגיעו אליי עם העיניים פקוחות והתלהבו, צחקו, ואמרתי להם שהיא כל כך מכניסת אורחים, שהיא לא יכולה הייתה שלא... ומשהו תפס אותם. אמרתי לעצמי שזה סיפור ילדים שאם הוא טוב בשביל הילדים שלי הוא טוב לכל הילדים במדינה, ולהם אמרתי שמעכשיו נספר סיפור ביום".

מאותו רגע והלאה החלה הדסה לבחון את הדרכים הנכונות להפיץ את הרעיון בממדים ארציים. היא הייתה אז אחרי לידה, אבל זה לא מנע ממנה להתקדם. היה לה ברור שהרעיון צריך לקרות ויחד עם צוות שהתגבש סביבה המיזם יצא לדרך.

הצעד ראשון כלל פנייה לפסיכולוגית ילדים שמטפלת בטראומות על מנת לקבל את גבולות הגזרה הנכונים שאיתם אפשר לצאת לדרך. ההצעה שלה כללה כלל יסוד והוא אמירת האמת, גם אם היא כואבת וכוללת הרוגים ופצועים, אך מבלי להיכנס לרזולוציות ותיאורים גרפיים. עוד הציעה הפסיכולוגית להתבונן בפניו ועיניו של הילד בזמן הסיפור, ללטף אותו ולבחון כיצד הוא חווה את הסיפור.

גם אחרי הכתיבה השתלבה עבודתן של פסיכולוגיות שהוצרכו לעדן מעט את ההתלהבות של הדסה לספר את המתח שמאחורי האירוע המסופר. "זה היה ללכת בין הטיפות", היא אומרת ומספרת על מעגלי כותבות וכותבים שהצטרפו לאחר שהבינה שלא תוכל לעמוד באתגר לבדה. בין הכותבים אנשי מילואים שכתבו בין המשמרות וכותבות שהן נשות מילואימניקים, שמהן ביקשה סיפורי גבורת חיים משלהן עצמן לצד סיפורי הגבורה בקרבות. מנעד הסיפורים מאפשר להתאים אותם לגילאים השונים ולרגישויות השונות.

הסיפורים מעדנים את החשש והדאגה בתחושת הביטחון של הידיעה שכוחות ביטחון יגיעו ושאכן הם הגיעו והצילו, והגיבורים והגיבורות מעניקים לילדים תחושה עמוקה של ניצחון וגבורה.

בין הסיפורים גם כאלה שמשפחות ביקשו לספר על הגיבור הפרטי שלהם, לוחם סדיר או מילואים שסיפורו מעורר השראה, וביניהם גם דבריו של לוחם מילואים שהגיע בחופשתו עם רעייתו למרכז בילוי, ובעוד היא חוששת שההמון החוגג יעיב על תחושתו, הוא דווקא אמר לה שבדיוק למען הנורמאליות הזו שבעורף הוא לוחם.

בן ארי מספרת ומזכירה כי סיפורים מסוג זה, של גבורה שאינה מותירה בלב הילד פחד ואימה, אפיינו את דור הילדות שלה והותירו בדור זה רגשי ציונות, ישראליות, ביחד ותחושת גאווה. "אני לא בעד להקיף את עצמנו במיליטנטיות אלא בישראליות", היא אומרת.

לפי שעה הספר שכבר נכתב כולל כמאתיים סיפורים והיא כבר עובדת על תרגום הספר לאנגלית, אך מעריכה שעוד סיפורים יגיעו ואולי גם הם יהפכו לספר המשך בסדרה. בן ארי מספרת על מפגש שהיה לה בהשקת הספר עם הגיבורים עצמם שאמרו לה שלא ידעו עד כמה הם עצמם זקוקים להכרה כחלק מהריפוי האישי שלהם אחרי המלחמה ממנה יצאו עם סיפורים שנותרים איתם ביום ובלילה.