אני מקבלת פניות רבות כאלה, אבל הפעם נדהמתי: "אנחנו כותבים ספר תורה לזכר אבא שלי, משה בן פורת", כתבה לי ברכה סגרון.
"הוא הגיע מביתו שבטבריה אלינו לאופקים בשמחת תורה. ילדתי תאומים, בן ובת, ואבא הגיע כדי להיות סנדק בברית המילה של הבן הראשון שלנו.
בבוקר שמחת תורה הוא התעטף בבית בטלית כדי ללכת לבית הכנסת. הוא פתח את הדלת ותוך שניות מחבלים רצחו אותו בפתח הבית. אז חשבנו להנציח אותו בספר תורה".
עצרתי לרגע. במדינה שבה אני חיה, בעם שבו אני חיה, יצא סבא להיות סנדק בברית המילה של נכדו, נרצח בפתח הבית, ואפילו לא שמעתי על זה?
ערב יום הזיכרון, ביקשתי מברכה לשמוע עוד. משה בן פורת עבד במשך שנים בבית האבות הסיעודי "עמל" בעיר טבריה. הוא היה טבח, משגיח כשרות ובעיקר חבר טוב של הקשישים הסיעודיים שם. היה קשה לספר להם על מה שקרה לו.
בשמחת תורה הוא התארח בבית ברחוב החיטה בשכונת הגפן. מחבלים השתלטו על בית סמוך ומשם ירו בו, ברגע שיצא. "אמא שלי הייתה בקומה למעלה עם עוד אנשים", מספרת ברכה. "נס שהמחבלים המשיכו הלאה. מהבוקר, בעלי ואני ושאר בני המשפחה היינו במקלט גדול. לא ידענו מה קרה לאבא. חשבנו שהוא פצוע. שמענו על מה שקרה בבית של רחל אדרי, שמענו שיש עוד נפגעים, אבל אחר הצהריים היה שקט, והמוהל היה איתנו, ופשוט עשינו ברית. בכיתי בלי הפסקה. הרגשתי שדם הברית מתערבב עם דם הפצועים, אבל שאנחנו מוסיפים זכויות ומצוות. לבן קראנו ישראל ולבת לאה".
ברכה לא חשבה באותן שעות שאולי צריך לקרוא לבנה על שם סבא שלו. עוד עשרה ימים חלפו עד שזכו להביא את אביה לקבורה בטבריה. "היה בלגן, האמבולנס לקח אותו עם עוד המון פצועים והרוגים, לא ידעו איפה הגופה, לא מצאו. סיוט".
למה לפרסם דווקא את הסיפור הזה עכשיו?
ראשית, כי נדמה לי שהתחלנו לשכוח את עוצמת הרוע השטני של אויבינו (העולם, כולל ידידות שלנו, בוודאי התחיל לשכוח). נדמה לי שביום הזיכרון צריך קודם כל פשוט לזכור. "זכור את אשר עשה לך עמלק".
שנית, כדי לחפש בימים אלה את השמות האלמוניים יותר, את המשפחות שמקבלות פחות הכרה.
שלישית, בגלל המסר שהבת ברכה ביקשה ממני להעביר. בעלה חזר מזמן לעבוד בחנות הירקות באופקים, היא בבית. "אני מתאוששת. מעכלת. הייתי שמחה לבקש מאנשים לכבד את ההורים שלהם יותר. אתה יכול לאבד אותם ברגע, ואז להצטער. צריך להעריך כל רגע בחיים".
ולסיום, כי הסיפור המשפחתי הזה אינו רק אישי אלא סמלי. שעות אחרי שהסבא נרצח, הנכד נכנס בבריתו של אברהם אבינו. ובברית מילה הרי מכריזים, פעמיים: "בדמייך חיי, בדמייך חיי".