כשאנו עומדים ביום הזכרון לחללי צה"ל ונפגעי הטרור הערבי, אנו עומדים מול תהומות של כאב ויגון.
הדבר נכון בכל שנה, אך בפרט בשנה זו בה אנחנו עומדים על קבריהם הטריים של אחינו ואחיותנו שנרצחו ונטבחו בשמחת תורה, ועל קבריהם החמים של חיילנו שמסרו נפשם משמחת תורה ועד היום.
במצב זה אנו מחפשים מקור לשאוב ממנו כח ותמיכה, אנו תרים אחר הדרכה מדוייקת כיצד נכון לציין את היום הזה. עיננו נישאות כמאיליהן אל גדולי האומה, אלו שחוו מלחמות וקרבות, אלו שחוו את ההקרבות הנדרשות בתהליך הקמת ממלכת ישראל. או אז אנו פונים אל ספר הספרים, אל דוד המלך נעים זמירות ישראל, שכמונו חווה שכול, צער ויגון, וכמונו חווה מלחמות ומאבקים.
אנו מנסים לאחוז בשיפולי גלימתו ולנסות להבין כיצד עלינו לחשוב, כיצד עלינו להרגיש, וכיצד עלינו לנהוג.
כאשר דוד המלך חווה את השפלתם של עם ישראל בקרב, כאשר הוא מתוודע לתבוסה הנוראה מול פלשתים אשר ידם הטמאה מגיעה עד כדי הריגת שאול המלך ויונתן בנו, הוא מקונן עליהם קינה, שבה הוא מגלה טפח ממה שעובר עליו בשעות קשות אלו.
וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ. בקינה כמובן שיש צער וכאב רב מהאבידה הפרטית, מהחלל שנפער- צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד. המילים הדוקרות של דוד לא מסתירות את הרגשות הסוערים שבלבו.
אבל למרות הכאב הפרטי, דוד המלך מרומם את מבטו. הוא לא נשאב לעסוק רק בחלל הפרטי שנפער בלבו, הוא מצביע על כך שיש כאן מאבק מהותי, מאבק בין שתי תפיסות עולם, שעל מזבחו נפלו החללים הללו. הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים אַל-תַּגִּידוּ בְגַת אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹןפֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים. החללים הללו נפלו על הבמה של הצבי ישראל, של הצביון של עם ישראל. המאבק הוא מול הפלשתים הערלים, האטומים, שאטימות לבם ומוחם מביאה אותם להלחם בכזו שנאה וטומאה.
כמה חשוב לרומם את המבט ולא להשאר באבל וכאב הפרטי, להבין שהיסורים הללו הם חלק ממאבק גדול, ממאבק לתקומת ישראל בארצו. אשרינו ואוי לנו. יש חשיבות כפולה להבנה הזו:
א. היא נותנת משמעות לכאב, והמשמעות נותנת מנוחת נפש. המשמעות לא מבטלת את הכאב, אך היא נותן לו פשר.
ב. היא מדרבנת לפעולה ולצמיחה. כאב זה כח, אנרגיה ועוצמה. כאשר נותנים משמעות לעוצמה הזו של הכאב, אפשר לנווט אותו למקומות של התקדמות ועליה.
ואכן יש פסוק מופלא שבו נפתחת הקינה, "ויאמר ללמד בני־יהודה קשת הנה כתובה על־ספר הישר". מבאר הרד"ק שדוד המלך פותח את הקינה באמירה שכלתנית עוד בטרם יצלול אל מעמקי הרגש. דוד פונה לעם ישראל ואומר, 'רבותי הכאב גדול, ההשפלה צורבת, אבל זה עוד שלב הכרחי בדרך'. שהרי שאול המלך היה משבט בנימין, ועתה הגיע השלב של ללמד את בני יהודה.
הגיע העת לבנות את הדור הבא של גאולת ישראל, שהרי דווקא ביהודה נאמר עוד בספר בראשית בברכת יעקב אבינו, 'ידך בעורף אויבך'. כמה שאנחנו כואבים כעת, אנחנו בדרך, והיסורים הללו מעבירים אותנו לשלב הבא.
דוד המלך, מלמד אותנו כיצד צריכה להראות הקינה שלנו- קינה המביעה את כל העוצמה של הרגש והכאב הפרטי, אך יחד עם זאת מצליחה להרים את המבט כדי לראות שהכאב הזה אינו פרטי בלבד אלא הוא חלק ממאבקים איתנים כללי, וממילא הקינה עצמה מנווטת את הכאב לעשיה, לצמיחה ולמציאת נקודות האור בדרך החתחתים הזו.
כאשר נצא בעקבי הצאן, בעקבות דוד מלכנו, או אז הקינה שלנו ויום הזכרון שלנו יהיו מדוייקים וזכרם של כל הגיבורים שמסרו נפשם על קדושת ה', יאיר את דרכנו.
הכותב הינו רב הישוב שבי דרום, ראש כולל הדיינות שדרות, ודיין בבתי דין לממונות