בימים שאחרי סיום המלחמה הזאת, במהרה בימינו בע"ה, יתכנסו מן הסתם, עיתונאים, בלשנים או סתם חובבי טריוויות ויערכו רשימות של המונחים שהיו הכי פופולאריים במלחמה הזאת וביניהם - "הותר לפרסום".
צמד מילים איומות שאנו שומעים השכם והערב, ועל כך בהמשך, אבל לפני כן ניזכר בשיר בסגנון דומה שכתב שדרן הרדיו, חוקר התרבות והפזמונאי יואב גינאי לפני 18 שנים, בשנת 2006 עם תום מלחמת לבנון השנייה, הלחין יהודה פוליקר ושרה ירדנה ארזי.
הודעה נמסרה למשפחה
כוכב חיוור טבע ונעלם
הלילה רגע עוד מעט נרדם
עיתון הבוקר נחבט אל הרצפה
והודעה נמסרה למשפחה
העץ שבשדרה את פירותיו מניח
כותב סימן או רמז על המדרכה
ואוטובוס ראשון לתחנה מגיע
והודעה נמסרה למשפחה
תופי הבס מכים ממכונית חולפת
מהקפה ממול בוקעת אנחה
האם את תינוקה בעגלה דוחפת
והודעה נמסרה למשפחה
הבוקר השקוף מכה בעפעפיים
זמזום שעון ארוך שוב מטלטל מחר
צלילי שמועה נוגעים בחול על קו המים
והודעה נמסרה למשפחה
שאלתי את יואב גינאי באיזה נסיבות נכתב השיר וכך סיפר לי:
את השיר כתבתי לזכרו של אורי גרוסמן, בן אחיו של ניר גרוסמן, חבר הילדות שלי מירושלים. בשנות נעורינו אף שידרנו ביחד ניר ואני ביחד עם אחיו דוד - תכניות בשידורי הנוער של "קול ישראל. דוד הוא הסופר דוד גרוסמן אביו של אורי.
סמ"ר אורי גרוסמן בן ה-21 נהרג בשבת, 12.8.2006 ביום האחרון מלחמת לבנון השנייה, זמן קצר לפני שנכנסה הפסקת האש לתוקפה: טיל נ"ט פגע בטנק בעת שיצאו למשימת חילוץ ואורי וחבריו לצוות אדם גורן ואלכס בונימוביץ' רס"ן בניה ריין והם נהרגו מיד.
רציתי לכתוב שיר לזכרו של אורי ואז עלה בראשי הרגע הזה שבו הופכת משפחה נורמטיבית למשפחה שכולה והעולם ממשיך כמנהגו....יהודה פוליקר אהב את המילים וירדנה ארזי העניקה לשיר ביצוע מושלם.
ואכן, 18 שנים שקטה כאילו שקטה הארץ ממלחמות. כאילו. היו מבצעים: "צוק איתן", "עופרת יצוקה", "שומר חומות", ועוד סבבי לחימה בלי שם, בדרום ובצפון ופיגועים ומאות חיילים ואזרחים נהרגו בשנים האלה, אבל מלחמה של ממש פרצה רק בשבת שמחת תורה תשפ"ד השבעה באוקטובר ומאז נמסרות הודעות ושמות מותרים לפרסום השכם והערב, ועל כך כתבה שולמית אורבך, משוררת תושבת בני ברק, ומיכה ביטון התאהב במילים ושזר להם לחן וביצוע שחורך את הנשמה:
המוסיקאי מיכה ביטון הוא תושב מושב נתיב העשרה שבעוטף עזה, הוא אשתו בנותיו ונכדותיו ניצלו בנס מהטבח בשבעה באוקטובר וכיום הם מפונים בת"א.
וכך סיפר לי מיכה כששוחחתי איתו לקראת ראיון בתכנית "מה יהיה" בגלי צה"ל: " שולמית אורבך היא סופרת, ומשוררת מבני ברק השייכת למגזר החסידי. ואת השיר שלחה לי שדרנית ערוץ 13, תמר איש שלום. תוך כמה דקות הלחנתי ושלחתי לה חזרה והיא התלהבה מאד והשיר התחיל להמריא...
אני מקדיש אותו למשפחה של חבר ילדות שלי משדרות, אבי בן ואליד שבנו רס"ם (במיל') ברק חיים בן ואליד, מראשון לציון, מפקד כיתה בגדוד 6261 שבחטיבה 261, שנפל באסון ב23.1.2024- עם עוד 20 חיילים גיבורים כשבניין ממולכד התפוצץ במרכז הרצועה. בן 33 היה ברק בנופלו, והשאיר אחריו את אשתו אנה, בתו נוגה בת ה-3 וחצי וההורים אבי ויפה. הלוואי וימצאו נחמה.
הדברים האלה נכתבים בעיצומו של יום הזכרון תשפ"ד, יום הזיכרון הכי כואב וטעון בכל 76 שנות מדינת ישראל. אני נזכרת בתפילת "ונתנה תוקף": "מי יחיה ומי ימות..." ומאחלת לכולנו שנגיע בריאים ושלמים ליום העצמאות הבא ואף נזכה לחגוג גבורות למדינת ישראל.
נזכור ולא נשכח כולנו את כל הבנים והבנות ששמותיהם הותרו לפרסום. הרי הם "מגש הכסף" של חיינו כאן בנחלת אבותינו. תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.