שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי, יצחק וסרלאוף השתתף בטקס יום הזיכרון בבית העלמין בנהריה.
בנאומו השר פנה למשפחות השכולות ואמר: "משפחות יקרות, גם אם אאסוף את כל המילים הקיימות בעולם, גם אם אעמוד כאן ימים רבים ואדבר על יקירכם שאינם, כי מסרו נפשם עבור מזבח האומה, לא תיבש עיניכם, ולא ירפא כאבכם".
הוא דיבר על הקושי העצום בשכול. ילד היה ונשאר ילד. הילד של אמא. האמא שעמדה בברית כשהוא רק היה בן 8 ימים ושמעה את הברכה הראשונה על בנה: ריבונו של עולם קיים את הילד הזה לאביו ולאימו. אמא ענתה אמן בכל כוחה. היא גידלה אותו ולימדה אותו ללכת. היא ליוותה אותו ליסודי ואח"כ לתיכון. והילד שלה נעשה גבר. הגאווה שלה. עיניה נשואות אליו. הילד מתגייס לצה"ל ואמא גאה בו כל כך. ככה חינכו אותו בבית. לאהבת המולדת. למסירות נפש למען העם והמדינה".
"ופעם אחת דפקו בדלת. אמא באה לפתוח ולחבוק שוב את בנה בזרועותיה. הילד שהיא התגעגעה אליו כל כך וסוף סוף יוכלו להעביר יחד את סוף השבוע. אבל מול הדלת עמדו אנשים אחרים. והילדים הקטנים, שמה הם כבר מבינים, יצטרכו לשאת את התואר: יתומים. לנצח. לך תסביר לילד בן 3 שאבא כבר לא יחזור. הוא הפך למלאך ששומר עליך מלמעלה תסביר אמא. והוא יענה בתמימות שהוא גם רוצה להיות מלאך כי הוא מתגעגע לאבא. ואמא תחבק אותו ותגיד לבנה: גם אני מתגעגעת בני", הוסיף השר.
הוא סיכם בקריאה לאחדות ולשלום: "הקורבנות הללו שמסרו את נפשם עבורנו עשו זאת כדי שנהיה אנשים טובים. כדי שהמדינה שעבורה הם נפלו תהיה עוגן איתן של לכידות ואחדות בתוכנו. הלוואי שנהיה ראויים לאותם לוחמים גיבורים. הלוחמים הללו, שבאמת אהבו את החיים, הם רצו לחיות, אבל היה משהו גדול יותר מהרצון הפרטי שלהם. הגנה על המולדת".