נדמה שהשנה כמעט ולא היה מי שלא נעמד בזמן הצפירה. היום קיים תהליך בו רוב הציבור החרדי מצליח לראות את חצי הכוס המלאה, ומתקרב להכרה שהמדינה שלנו מקדמת את פעמי הגאולה.
לאט לאט צבעי השחור והלבן נדמים יותר ויותר לצבעי אפור, או לכותנת פסים. בנושא הזה של החיבור של הציבור החרדי למדינה, הזמן פועל לטובתנו.
הילודה הגדולה של הציבור האמוני היא פלא גדול בעיניי. היא לא באה מהציווי ההלכתי, כי מצוות 'פרו ורבו' כוללת בתוכה לידת בן ובת מדאורייתא, והוספת עוד כמה צאצאים מדרבנן, ורוב המשפחות שלנו הן גדולות הרבה יותר. הילודה של הציבור האמוני היא בחירית - היא באה מהמקום של ההבנה שמשפחה היא עניין קיומי, דבר שאי אפשר בלעדיו, וגם דבר מתגמל ומשמח. ואכן המאזן הדמוגרפי הולך ונוטה לכיווננו. זה מאוד מפחיד את האחים בעלי הגוונים החילוניים שבתוכנו. הם באמת מפחדים שהמדינה הזאת תהפוך לאיראן. צריך להרגיע אותם.
אין זה סוד כי הילודה שלנו מובילה בין כל המדינות המפותחות. בהשוואה לכל מדינות ה-OECD רמת הפריון הגבוהה ביותר היא בישראל, והיא כל הזמן בעלייה. זהו סימן מובהק של אופטימיות, של מבט ורוד על העתיד. כל המחקרים המצביעים על קורלציה חיובית בין מספר הילדים לבין עוני ורמת השכלה והכנסה נמוכים באים מאוכלוסיות בהן הילודה הגבוהה איננה מתוכננת כמו בכמה מארצות ערב ובאזורים שונים באסיה ואפריקה. מכאן הקורלציה בספרות הרפואית בין ולדנות לנכשלות. אבל במדינה שלנו ישנה אוכלוסיית ולדניות ייחודית הנמצאת ברמה סוציו-אקונומית והשכלתית גבוהה. אלה הם אנשי האמונה.
השד הדמוגרפי כבר הוכרע. כמו ההצהרות על התחממות כדור הארץ גם האיום הדמוגרפי הולך ומתפוגג. כלכלנים בעולם הגיעו למסקנה מפתיעה שהקמת בית ולידת ילדים מיטיבה עם כלכלת העולם. בספרו 'המרד נגד הגלובליזציה' טוען נדב אייל שקיים קשר הדוק בין התופעה הגלובלית של ירידה בילודה ובין ערעור הביטחון התעסוקתי הגלובלי.
בשישים מדינות בעולם מאזן הילודה הוא שלילי. בשוודיה כמחצית ממשקי הבית הם חסרי ילדים. ביפן ישנן עיירות שכל תושביהן קשישים ובתי הספר ריקים. העלייה בגיל הממוצע של האוכלוסייה מביאה לצמצום כוח העבודה. ילדים נחוצים כדי לדחוף אנשים לעבוד, כך שבעצם מה שמפעיל את תעשיית התינוקות הוא דרישתה של הכלכלה לכוח עבודה, ומה שדוחף את כוח העבודה הוא לידת תינוקות.
הצפירה של יום הזיכרון תמיד מחברת אותי עם הכאב הלא נתפס של אלישבע, אשת אהרן הכהן, גיסתו של משה, אמם של נדב ואביהו, ואחות של נשיא ישראל נחשון בן עמינדב. היא נאלצה לעבור משיא השמחה והגאווה לשיא האבל, מוות של שני בנים צדיקים ביום אחד, בנים שעדיין לא הספיקו לבנות את ביתם, 'ובנים לא היו להם'.
העונש האלוקי לפעמים כואב מאוד וממש לא מובן, התפילה החשובה 'למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה' לפעמים לא מתקבלת. כל אלו מקופלים בסיפור גדול של השכול. וזה סיפורם של מאות רבות של אנשים בעלי אמונה גדולה שהצטרפו למשפחת השכול השנה, והם ניצבים כמו אלישבע הגיבורה בדומיית אהרן.
אנחנו יכולים לבטא עוד ממד בגבורה שלנו בימים אלו לזכר אותם גיבורים שעלו מעלה לגנזי מרומים. והוא - בבניית בתים גדולים שוקקי חיים. מול כל אדם שנרצח אפשר להשתדל להוסיף עוד חיים - עוד ילד לכל משפחה. אין הנצחה מדויקת יותר בעיניי.