אז בשביל מה נסענו ביום העצמאות לשְׂדֵרוֹת והשתתפנו ב"צעדת עזה תשפ"ד" בקריאה להחזרת ההתיישבות ברצועת עזה, יחד עם עוד כ-50,000 יהודים (וגם "אומות מאוחדות למען ישראל" שצעדו ושרו "הודו לה' כי טוב"...)?
גם להפגין עוז רוח כלפי המחבלים המרצחים שבעזה וכלפי אויבינו בעולם כולו.
גם להודיע לכל עם ישראל, בארץ ובעולם, ולמנהיגי ישראל, שיש בעם הנבחר רצון בריא לעשות את רצון הבוחר בו: לחזור הביתה, וליישב כל חלק וחלק מארץ ישראל שאנו יכולים ומסוגלים.
גם לחזק את חיילינו במלחמתם בחבל עזה הסמוך. (לקח לנו כמה שעות עד שהתחלנו להתרגל קצת ל"בומים" של פגזי הטנקים שנשמעו כל כמה דקות מעזה). אנו רוצים שההקרבה היומיומית והקרבנות של חיילינו לא יהיו לשווא. במקום לכבוש ולסגת מאותם מקומות – עלינו לכבוש ולהתיישב, כי רק כך נביא ביטחון וניצחון.
גם לעודד את תושבי העיר והעוטף, ששמחו לקראתנו והעריכו מאוד את הגעתנו לצעדה בעיר. אחת מתושבות העיר קראה בקול: "כל הכבוד לכל הצועדים! שתדעו שבשמחת תורה ברחוב הזה ממש ירו המחבלים". קראנו לה בחזרה: "כל הכבוד לכם!" תושבי שדרות גיבורים לא רק ליום אחד...
אך בסופו של יום, כששוחחנו עם הילדים לפני השינה, הוספנו שאולי נסענו היום לשְׂדֵרוֹת גם בשביל עצמנו: להתאזר בגבורה ובאומץ. כמה דקות אחרי המפגש עם אותה תושבת שהזכירה לנו את התקפת המחבלים ברחוב זה, צפינו ב"מטס יום עצמאות" מיוחד ש"ארגנו" לנו השכנים הארורים מעזה: צפינו בסילונים לבנים של כיפת ברזל עולים לרקיע ומיירטים טילים רצחניים ששוגרו לעבר שדרות. עברו כמה שניות עד שהבננו שגם ללא אזעקה עלינו לשכב על האספלט, על עוללנו וטפנו, ולא לשכוח להוציא את התינוק בן השנה שחגור בעגלה (הוא דווקא נהנה מהחגיגה, כשכולם מצטרפים לגובה שלו...). הילדות בנות ה-3 וה-7 פחות נהנו מהחוויה... הן רצו לחזור הביתה, ו"זכו" לשיעור ואימון בהתגברות על פחדים...
"מהצד" זכינו גם להעריך מחדש את החיים השקטים והשלווים בגן העדן של מצפה יריחו, וגם להזדהות עם מה שעובר על תושבי שדרות, שכמה מהם התפנו למצפה יריחו בתחילת המלחמה...
אז מה היה לנו בעיצומה של צעדה ביום העצמאות ה-76: "שלושה יירוטים, ללא נזק וללא נפגעים". האמנם? האם כך חוגגים עצמאות?
מצד אחד, כמה עצוב שבישלנו לעצמנו קדירה סרוחה זו. איכה הידרדרה ההרתעה של צה"ל ואיכה הרימו אויבינו את ראשם בעשורים האחרונים! בדיוק לפני 19 שנה, ביום העצמאות תשס"ה, השתתפנו בצעדת הענק בגוש קטיף במחאה נגד תוכנית הגירוש ובתמיכה במתיישבי הגוש המסורים. כמה השתנה המצב מהצעדה בחבל עזה בתשס"ה לצעדת עזה תשפ"ד!
כמה עצוב שכל אשר התרענו עליו – מתרחש לנגד עינינו: במקום פצמ"רים שהיו אז בגוש קטיף קיבלנו טילים על שדרות, אשקלון, ואף יותר רחוק!
כמה עצוב ש"בכירי מערכת הביטחון" שקבעו כי "תוכנית ההתנתקות חיונית לביטחון ישראל", ממשיכים לייעץ בערוצי תקשורת ולפרשן ברחבי המרשתת למה עלינו לסיים את המלחמה בעזה, וכמה כיבוש עזה והתיישבות בה - זה "לא ריאלי" ו"הזוי" ו"משיחי", וממשיכים להחשיב אותם כ"מומחים לענייני ביטחון".
מצד שני, אכן ה"מטס" שצפינו בו הזכיר לנו כמה יש לשמוח ולהודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו, כפי ששרו היום בצעדה אותם גוים.
חודשיים לאחר אותה צעדה בגוש קטיף, בה' בתמוז תשס"ה, העתקנו את דירתנו ממצפה יריחו השקטה והשלווה אל היישוב נצר חזני. גם בנסיעה היום לשדרות ליוותה אותי ההרגשה שליוותה אותי בדרכנו לגוש קטיף: אנו עוברים עתה לספֶרה אחרת, למקום גילוי שכינה, שבו מתרחשים יום יום ניסי ניסים, אלפי פגזים שאינם פוגעים בחלוצי גוש קטיף, וצריך לשוב אל ה' בכדי להיות ראויים להשגחה כה קרובה.
לפעמים, כשאני מתפלל ומודה לה' "על ניסיך שבכל עת", אני נזכר באחד הניסים בעת ביקורי בתמוז תשס"ה בישיבת "תורת החיים" בנווה דקלים, כאשר שני פצמר"ים נחתו מחוץ לקיר בית המדרש והקפיצו את ליבי, אבל הלימוד בבית המדרש המשיך כאילו מישהו התעטש ותו לא.
אבל "נס המטס" שונה: מדהים לראות בעיניים את ניסי ה' שבני אדם שותפים בעשייתם, ולא כמו הניסים בגאולת מצרים! בגאולה שאנו זוכים לחיות בה בשנת ה'תשפ"ד עם ישראל זוכה להיות שותף בניסים: "ה' יילחם לכם, ואתם לא תחרישון, אלא תפעלו איתו!" ברוך החונן לאדם דעת ואוזר ישראל בגבורה ונותן לכוחותינו לעשות חיל ולהגן עלינו באברת חסדו! גם במתקפת הטילים האיראנית ראינו בדיוק לפני חודש נסים כאלה, רק שכאן, לצערנו, זה לא אירוע חד פעמי. הבן שלי שאל אם עלינו לברך "ברכת הגומל", ואני מנצל במה זו להודות לה' שגמלנו כל טוב: הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו! ישתבח שמו! מלך עוזר ומושיע ומגן!