פה קבור הכלב

לפני כמה שבועות הבן הגדול שלי חזר הביתה וביקש ממני לחתום על מסמך שקיבל מהמחנכת. הנחתי שמדובר בטופס סטנדרטי שבו אני פוטר את בית הספר מאחריות לכך שהבן שלי יסיים 12 שנות לימוד ברוטו עם ארבעה חודשי לימודים נטו. אבל לא.

מדובר היה במסמך שבו אני מאשר לבן שלי להשתתף בשיעורי אילוף כלבים בבית הספר. יוזמה מבורכת, מקסימה, ולא מובנת מאליה. הייתי צריך לחשוד שזה ייגמר לא טוב.

כי אתם מבינים, את הילדים שלנו אנחנו לימדנו שיש להתייחס לכלבים בפורמט "כבדהו וחשדהו", לכל היותר "לטפהו ועזבהו", אבל מה שקרה זה שאחרי שניים־שלושה שיעורים הבן שלי הפך להוט על כלבים משל היה קרואלה דה ויל (רק בלי הקטע של השחיטה. אני מקווה).

"אני רוצה כלב", הוא הצהיר במהלך ארוחת שבת.

"אני מוכן דג מסוג גופי", שלפתי את הדג הכי גנרי שיכלתי לחשוב עליו כדי להתחיל את המשא ומתן מעמדת יתרון מקסימלית.

"כלב!" הוא התעקש, "עדיף רועה גרמני".

"אני לא מכניס תוצרת גרמניה לבית הזה".

"המדיח שלנו של חברת בוש", ירתה אשתי.

"את המדיח שלנו קיבלנו מהשלוחה הטורקית של בוש אז קושיה עלייך", דייקתי אותה והמשכתי לגופו של עניין.

"אני לא חושב שאנחנו בשלים לכלב בבית שלנו, אתה יודע חמוד שלי שבספר המידות כתוב שכלב בבית זה דינים בבית?" השווצתי בידע התורני האקלקטי שלי.

"מה עוד כתוב בספר המידות?" שאלה אשתי, שידעה עם מי היא התחתנה.

"כתוב שמידה 45 אירופאי זה יוצא 11 באמריקה, עכשיו שחררי אותי", התעצבנתי והלכתי לשבת כמטחווי קשת מהמשפחה הקנטרנית שלי.

אבל מטחווי קשת בבית שלי זה בגדול חמישה צעדים של ילד וכך מצאתי את עצמי שוב מול היעקבין העקשן והחלומות שלו.

"אני מבין שכלב יסב לך אושר", הסברתי לו בעדינות, "אבל האושר שלך הוא פשוט לא בראש סדר העדיפויות שלי".

"המורה אמרה שטיפול בכלב מלמד ילדים אחריות ורגישות ושזה יכול ממש לעזור לי להתפתח באופן חיובי", הוא דקלם.

"אל תדאג חמודי, אם תחכה מספיק זמן אבא יהיה מספיק מבוגר ואז תוכל לטפל בי וזה ילמד אותך רגישות ואחריות".

"אבל אתה לא חמוד ופרוותי", התעקש הילד.

"הוא גם לא מציית להוראות", זרקה אשתי מהצד.

מפה לשם הרגשתי שאני בדעת מיעוט, אבל היה לי עוד טריק אחד בשרוול. הבהרתי לילד שאי אפשר ככה סתם להכניס כלב למשפחה. צריך לבחון האם באמת הילדים מספיק בוגרים כדי לטפל באחד כזה.

אז הלכתי למקרר ונתתי לילד ביצה.

"זו ביצה", הוא אבחן בכישרון.

"לא לא, זה הכלב שלך", הסברתי לו, "קוראים לו שמשון. שמור עליו שבוע בלי שהוא יישבר ותקבל כלב". (ראיתי את הטריק הזה באיזו סדרת טלוויזיה, הביצה תמיד נשברת והילד מוכח כחסר בשלות).

הבן שלי הסתכל עליי כאילו אני השתגעתי ואז החזיר את הביצה למקרר וטען שהוא שומר אותה שם. ילד חכם.

"זה כלב, הוא יקפא במקרר", הסברתי לו והוצאתי את הביצה.

"הוא סן ברנרד, הוא פורח בקור", הילד החזיר בלי למצמץ, והכניס אותה בחזרה.

"גם המקרר של בוש", מלמלה אשתי, שלכל אורך הסיפור הזה הייתה עם אג'נדה נפרדת.

"אני לא מוכן שהכלב ישב ליד המפרום משבת, זה מגעיל", סיימתי את הדיון והוצאתי את הביצה לפני שהילד ישים לב שהמפרום נגמר כי הוא מעולם לא היה במקרר כי אנחנו אשכנזים של החיים (היה שם שניצל חיוור מאוד ואורז לבן מתובל בעוד אורז לבן).

אז כמו שי גבסו בשעתו ספרתי יום ועוד יום, יום ועוד יומיים, בסך הכול חמישה ימים למניין שאנו מונים כאן המועצה האזורית שער שומרון תובב"א. מקץ הימים הללו ניגש אליי הילד עם הביצה השלמה.

"הנה הביצה, עכשיו כלב!" הוא ביקש.

"אבל לא עבר שבוע", התעצבנתי.

"כי אתה התעקשת ללכת על הבדיחה עם השיר של גבסו אז יצא לך חמישה ימים".

כשהילד צודק הוא צודק.

יצאתי מהבית וחזרתי עם כלב קטן, חמוד ופרוותי.

"זה ג'ימי", הצגתי להם את החבר החדש במשפחה, "תיהנו".

הילדים עפו באוויר, אשתי הייתה בהלם ממני ואני חייכתי בסיפוק כי תמיד כיף לראות את המשפחה שלך מאושרת, וגם כי ידעתי שהג'ימי הזה הוא בכלל הכלב של תמי מהשכונה ושהיא תכף תתחיל לשאול את עצמה לאן הוא נעלם. (תבינו, הג'ימי הזה יש לו נטייה ללכת לאיבוד, אז כשראיתי אותו מרחרח ליד הבית שלנו החלטתי להכניס אותו פנימה מתוך ידיעה שתכף גם ככה יימאס לילדים ממנו ואז נוכל להשיב את הגזלה. מה גם שנראה לי שזה לא מקרה שהוא נעלם לתמי כל הזמן, יש מצב שהוא מנסה לברוח).

העברנו אחר צהריים מקסים עם ג'ימי החביב, ואני חיכיתי בסבלנות שהילדים ימצו אותו. אבל עשה רושם שמה שהילדים מיצו זה בעיקר את הנוכחות של אבא שלהם, שכל הזמן זרק להם משפטים כמו "לא בדיוק מה שחשבתם שזה יהיה, הא ילדודס? אין דבר יותר מפחיד בעולם הזה מחלום שמתגשם. מקווה שתלמדו את הלקח".

לקראת הערב תמי התחילה לשלוח הודעות בקבוצות בשכונה כדי לשאול אם מישהו ראה את ג'ימי, ואני נאלצתי להתוודות שפה קבור הכלב. רוצה לומר, אשכרה הגבתי לה בקבוצה "פה קבור הכלב" וזרעתי פאניקה מוחלטת עד שאשתי הבהירה בקבוצה שהכלב חי וקיים אצלנו ושהיא מוסרת איתו גם בעל למי שצריך.

אחרי הפיאסקו הזה נאלצתי להסכים להביא כלב הביתה, הפעם על אמת. למזלי באותו ערב כשבאתי להכין חביתות לילדים גיליתי שכל הביצים בבית נעלמו במפתיע. חיפוש זריז בחפירה חשודה בחצר העלה את המסקנה שהילד הספיק בחמשת ימי האחריות שלו לשבור כמעט את כל הביצים בבית בניסיון להמשיך ולשמר את האשליה שהוא אכן אחראי. עדכנתי את הילד בממצאים והבטחתי לו שאהיה מוכן בעתיד לשקול מחדש את עניין הכלב, אבל שכדאי להתחיל קודם ממשהו קצת יותר רגוע. דג מסוג גופי נניח.

לתגובות: jacobi.y@gmail.com

***