חיילים בודדים

כמו רבים מחבריו באותה תקופה, גם מפקד סניף האצ"ל בראשון לציון, דוד פדרמן, מצא את עצמו יום אחד בתחנת המשטרה הבריטית לאחר שהוסגר באדיבות מלשיני 'ההגנה', בשיאה של תקופת הסזון. תחילה בילה את תקופת המעצר בכלא לטרון, לאחר מכן במסגרת מבצע 'כדור שלג' הוגלה עם חברי אצ"ל נוספים למחנות המעצר של הבריטים באפריקה. במשך ארבע שנים הוא התגלגל בין כמה מחנות מעצר ביבשת הדרומית, בעוד רעייתו הצעירה מגדלת לבדה את שני ילדיהם בארץ.

בתום כמעט ארבע שנים, עם הכרזת האו"ם על אישור תוכנית החלוקה, הוחזרו לישראל הגולים, ובהם דוד פדרמן, אולם הם לא נשלחו הביתה אלא בחזרה לכלא לטרון. גברת פדרמן הצעירה נזקקה לנסוע במיוחד כדי לקבל אישור מהבריטים לפגוש את בעלה אחרי הניתוק הארוך שנכפה עליהם. היא עלתה לאוטובוס, אל נסיעה שממנה לא שבה: בדרך תקפו מרצחים ערבים את האוטובוס והיא נהרגה במקום. שני ילדים רכים נותרו בלי אם, ועם אב בכלא.

פדרמן שוחרר לבסוף, נישא בשנית והרחיב את משפחתו בארץ ישראל המתחדשת. אל הבית הזה נולד וגדל נעם פדרמן, איש חברון, פעיל 'כך' ותלמיד מובהק של הרב מאיר כהנא הי"ד. בחצי השנה האחרונה נוספו לו טייטלים מסוג אחר. הראשון הוא אב לחמישה לוחמים, מתוכם שלושה שנפצעו בקרבות בעזה ובעוטף, חלקם כבר חזרו לשדה המערכה. אולם הטייטל הטרי ביותר שלו ממקם אותו בשורת הכבוד של מקבלי סבב הסנקציות האחרון, הפעם מטעם ממשלת בריטניה. פדרמן רואה בכך צחוק הגורל, אבל הוא צוחק אל הגורל מלוא הפה בחזרה: "כשהבריטים מענישים אותי זו סגירת מעגל משפחתית. אנחנו במשפחה לא חובבי בריטניה מלכתחילה..."

עד המלחמה האחרונה, ההיסטוריה של משפחת פדרמן הייתה רצופה בעיקר בהתנכלויות בלתי פוסקות של הממסד השלטוני נגדה. זה כולל שלושה מעצרים מינהליים ארוכים של נעם, אבי המשפחה, ועוד חקירות, מעצרים והתנכלויות משפטיות לאורך הדרך. זה כולל גם את הריסת בית משפחת פדרמן בחווה באזור קריית ארבע, יותר מפעם אחת. לאורך השנים יצרו הממסד והתקשורת סביב שמו של פדרמן הילה של קיצוני, הזוי, בעל אידאולוגיה מסוכנת שראוי להיות מוקצה מחוץ למחנה ה"שפוי". אבל מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, גם האשליה הזאת התנפצה לישראליות בפנים.

התברר כי בניו של פעיל 'כך' ה"גזען" ותומך הטרנספר ינקו בבית גבורה ומסירות נפש שהותירה רבים פעורי פה. החל בבן אלקנא, שהיה קצין הביטחון של המסיבה ברעים, נלחם כמעט ללא נשק במתקפת המחבלים, נפצע והצליח להציל רבים ולשרוד בעצמו; המשך בעילי, ששירת כמפעיל 9D ברצועה עם יחידות מסווגות, נפצע בלחימה ממחבל שירה אליו טיל, והתעקש לחזור לקרב אחרי שהשתקם; המשך בשלושה בנים נוספים וחתן, שגם הם לוחמים ללא הפסקה מאז פרצה המלחמה, וכלה בפציעתו של הבן דוד מטיל שנורה לכיוון ערב אל־עראמשה שבצפון לפני כחודש, פציעה שממנה עוד לא השתקם לגמרי.

"תגיד", אני שואלת את נעם, "מה אתם מזריקים לילדים שם בקריית ארבע חברון שהם יוצאים ככה?". הוא צוחק, אבל את התשובה הוא נותן ברצינות תהומית: "תראי, המקרה שלנו הוא יותר באקסטרים, יותר בולט לעין, כי נפצעו לנו שלושה ילדים. אבל באמת כל ילדי קריית ארבע חברון מוזרקים באדרנלין גבוה להתגייס, לפעול למען עם ישראל ומדינת ישראל. אלה ילדים שגדלו לתוך מסירות נפש. הם עברו הרבה דברים בחברון, בכבישים, בדרכים – אלה דברים מחשלים. הם מחושלים וקשוחים, ורואים את זה".

פדרמן מזכיר חלק מרשימת ילידי קריית ארבע חברון, גיבורי המלחמה האחרונה שנפלו בקרב: אורי שני, אלקנה יהודה ספז, יוחאי דוכן, שאביו אלכס דוכן היה חבר כיתת הכוננות של קריית ארבע ונרצח בקרב בסמטת הגיבורים, ואליקים ליבמן, שהובא למנוחות בחברון והיה שותף לאלקנא פדרמן בהצלת חייהם של רבים מהמסיבה ברעים. "אני מרגיש גמד בין ענקים מהבחינה הזאת. קריית ארבע חברון היא מקום של הרבה מסירות נפש, ורואים את זה בשעת מבחן. מה שאליקים למשל עשה, זה דברים מטורפים. ההסתערות של הבן שלי בלי נשק, אלה דברים שאנחנו בכלל לא קולטים מה היה שם, אולי גם לא נבין אף פעם".

הילדים שלך ספגו חבטות בזו אחר זו מהמדינה מאז שנולדו. הם גדלו למציאות של אבא בכלא, שהורסים להם את הבית באמצע הלילה. לכאורה היה מצופה שהם דווקא יפנו עורף.

"נכון, זה באמת מדהים", מאשר פדרמן בקורטוב של גאווה ונחת. "לנו הרסו את הבית כמה פעמים, הרסו אותו עם 9D – והבן שלי מפעיל היום 9D בעזה. הם יכלו לקחת את זה לצד אחר, אצלנו הבית דמוקרטי וכל אחד מחליט על הדרך שלו. הם יכלו לקחת את כל ההתנכלויות הללו ולהגיד 'שהמדינה תקפוץ לי'. אבל בפועל קרה הפוך: הם מתגייסים, רוצים להילחם, להרוג באויב, לשחרר את החטופים. מי מהם שנפצעו יכלו לומר שהם לא חוזרים, אבל הם בחרו לחזור. הם יכלו לבחור לשבת ביציע, להגיד למדינה: אמרנו לכם, תאכלו מה שבישלתם. אבל לא, הם רוצים להיות פה, להיכנס מתחת לאלונקה. היינו רוצים שהצבא יעשה הרבה יותר, אבל לא בגלל זה הם שוברים את הכלים ועוזבים הכול. הם חורקים שיניים והולכים להילחם. הבן שלי שמשרת בצפון אמר לי 'אנחנו בשר תותחים', אבל בכל זאת הוא לא פורש מהציבור".

לרדוף את הרודפים

במקביל לספירת המלאי המרשימה של הלוחמים בני משפחת פדרמן, יש מי שדאג שבמשפחת הגיבורים הזאת תהיה ספירת מלאי נוספת מסוג אחר לגמרי. לא פחות משלושה מבני המשפחה ספגו בחודשים האחרונים סנקציות כלכליות מארצות הברית, מהאיחוד האירופי ומבריטניה. הצעד חסר התקדים של ענישה כלכלית בין־לאומית לאזרחיה של מדינה ריבונית אחרת הוא דרקוני וחמור בפני עצמו. אבל כששלושה חיצים משוגרים לאותו בית – שכאמור משלם מחירים אישיים על ההתגייסות ללחימה בעזה – שתיקתה של אותה מדינה ריבונית לנוכח השפלת אזרחיה היא עוול מהדהד פי כמה.

ראשון הענושים לבית פדרמן היה החתן, ינון לוי, בעלה של הבת ספיר, שמחזיק את חוות המיתרים בדרום הר חברון. ביום בהיר אחד גילה שארצות הברית הכניסה אותו לרשימה השחורה של מי שמואשמים ב"אלימות מתנחלים", והוא אינו מורשה להיכנס לארצות הברית וגם לא לנהל בה פעולות פיננסיות. הבנקים בישראל, שמנהלים קשרי מסחר עם בנקים אמריקניים, נבהלו ומיהרו לשתף פעולה. בנק לאומי הודיע ללוי כי שני החשבונות שהוא מחזיק אצלו מוקפאים. מדובר בחשבון של עסק עבודות העפר שבבעלותו, ובו חסומים כחצי מיליון שקלים, ובחשבון הפרטי של משפחת לוי.

משפחת פדרמן החלה להדהד ציבורית את הסיפור, וקרן הר חברון פתחה בגיוס המונים לטובת לוי, שנותר ללא אפשרות לחלץ סכומי כסף לשימוש יומיומי. הקרן גייסה יותר מחצי מיליון שקלים, אלא שאז חטפה גם היא סנקציות מארצות הברית, בעוון ניסיון לסכל את ההוראה האמריקנית נגד לוי. כעת גם את הכסף שגויס בשבילו לא ניתן לשחרר, זאת בנוסף לכרטיס האשראי שחסום גם הוא וחשבונות הבנק המוקפאים. אחרי מסכת לחצים, הפתרון שנמצא ללוי ולמשפחתו הוא הסדר שלדברי פדרמן הופך את חתנו ל"קבצן". כלומר, כדי לקנות לחם וחלב נאלץ לוי להתקשר לבנקאי ולבקש אישור כדי לשחרר סכום של כחמשת אלפים שקלים, ואז עליו לנסוע במיוחד לסניף בבאר שבע כדי להוציא את הסכום המופשר במזומן.

הבא ברשימה המשפחתית הוא הבן עילי. בעודו שוכב פצוע בבית החולים, נודע לו כי בריטניה מטילה עליו סנקציות, שבפועל הקפיאו לו את חשבונות הביט והפייבוקס. המצב החדש אומנם מגביל אותו, אבל לא במידה שמשבשת את חייו. השלישי והאחרון נכון לעכשיו הוא נעם עצמו, שלאחרונה הודיעה בריטניה כי גם הוא נמצא ברשימת המתנחלים שהיא מענישה. "בינתיים לא קיבלתי שום הודעה רשמית", הוא מדווח, "רק מהתקשורת".

יש לך השערה בגלל מה בחרו בך? הרי אתה לא איש חוות, לא בעימות מול ערבים - לכאורה לא אדם שמערער את היציבות במזרח התיכון.

"ידוע שהמקור לסנקציות הוא לא המדינות שמטילות אותן, אלא ארגוני שמאל אנרכיסטיים שמוסרים להן את המידע. בזמן האחרון התבטאתי הרבה נגד הארגונים הללו, אמרתי שהם אחראים לסנקציות, קראתי לממשלה להוציא אותם מחוץ לחוק, להקפיא להם את החשבונות. לדעתי זה ההקשר, הם רצו להעניש אותי בגלל זה".

איך אתם כמשפחה מרגישים עם זה ששלושה מכם סובלים מסנקציות כאלה?

"אנחנו למודי רדיפות", מסביר פדרמן בשלווה, "הילדים שלי גדלו ככה. הם רגילים למעצרים, לרדיפות, למשטרות. אנחנו מחוספסים, לא מתרגשים. לוקחים הכול בפרופורציה".

יחד עם שוויון הנפש ברמה האישית, פדרמן לא חוסך במילות ביקורת על מי שנמנעו עד כה מלגלות קורט משילות בסיטואציה הבין־לאומית החדשה. "אמרתי כבר בימים הראשונים: אם הממשלה לא תיתן גיבוי זה יתחיל במתנחלים ויגיע לצה"ל. וזה אכן קרה. אומנם הצליחו למנוע לבסוף את הסנקציות על נצח יהודה, אבל זה עוד יגיע למפקדים ולאלופים. חברי הממשלה לא עשו דבר מלבד כמה שרים שצייצו נגד התופעה. מה אתם מצייצים?!" הוא זועם, "אתם יושבים על הטריבונה? רוצים לצאת ידי חובה? אתם הגורם המחליט! אני מצפה מהם להרבה יותר, הם שרים בממשלה".

הוא מספר כי שר האוצר סמוטריץ', שהתחום באחריות משרדו, אמר באוזניו שיילחם נגד הסנקציות, ושאפילו תהיה חקיקה נגדית. "הוא יכול לטפל בזה בצורה יותר רצינית. אני מבין שזה מורכב, שביבי לחוץ בגלל היחסים עם ארצות הברית, שאי אפשר למנוע ממדינות להטיל סנקציות, אבל יש דרך אחרת להילחם בזה". פדרמן מזכיר את העובדה, שגם תוארה בתחקיר נרחב בגיליון שעבר בטורו של יוני רוטנברג, כי מאחורי המכונה המשומנת של הסנקציות עומדים ארגוני שמאל קיצוני שמוסרים לאותן מדינות מידע על אנשי החוות ואחרים, מידע שמשמש תשתית להטלת הסנקציות.

"אפשר להטיל סנקציות על מי שגרמו להן", מציע פדרמן. "שיקפיאו להם את החשבון, שיוציאו את הארגונים הללו מחוץ לחוק. שירדפו אחרי הארגונים הללו, שגם הם ירגישו מה זו רדיפה. ישנה הצעה נוספת שהעלה אלישע ירד, גם הוא מחוטפי הסנקציות, שסמוטריץ' כשר האוצר יכול בתגובה להקפיא את העברות הכספים לרשות הפלשתינית. בקיצור, אפשר לעשות יותר, אני מצפה מהם לעשות שריר יותר חזק".

בשבוע שעבר דיווחנו כאן על העמדתו של ד"ר מיכאל בן ארי לדין בגין שימושו בביטוי "אומה רצחנית" בנוגע לאסלאם. פדרמן, מבלי משים כמעט, משתמש באותו ביטוי כשהשיחה גולשת לאירועי הטבח ולמלחמה שבעקבותיו. "אנחנו לא הופתענו מהטבח עצמו", הוא אומר, "אנחנו יודעים מי הם הערבים. אנחנו חיים פה ליד מוזיאון תרפ"ט בחברון ומכירים היטב את התמונות משם. אלה לא תמונות יותר טובות מאלה שראינו עכשיו, לא היה מה להתפלא. ככה זה, הם אומה רצחנית, אנחנו מכירים אותם. עם ישראל, וגם חלקים בימין, חיו באיזו הזיה כאילו אפשר לחיות זה לצד זה, כאילו אפשר להכיל את החיה הזאת. הטבח ניפץ את האשליה במשהו, אבל במחוזות השמאל, שם רוצים להחליף את שלטון החמאס בפת"ח, עדיין לא מבינים. הם שוכחים את הידיים המונפות עם דם בטבח ברמאללה, שאותו ביצע הפת"ח. הם צמאי דם, ככה הם".

פדרמן אומנם מביע הבנה ללחצים הכבדים שראש הממשלה נתון להם, וגם מפרגן לצמרת צה"ל, שיחסית לקונספציות שהיא עדיין שבויה בהן "הם עושים הרבה", לדבריו. אבל אם שואלים אותו מה הפתרון האמיתי, הוא חוזר למושכלות הראשונות, אלה שמורו ורבו ניסה להחדיר בציבוריות הישראלית עוד בשנות השמונים. "מבחינתי, הייתי עושה טרנספר וגומר את העניין. עקרונית, בוודאי שזה הפתרון בה"א הידיעה. הרב כהנא כבר אמר שזה או אנחנו או הם, אם הם יישארו – הם יאכלו אותנו. וזה מה שקורה. וכל עוד לא נוקטים בפתרון הזה, צריך לכל הפחות יד תקיפה הרבה יותר. למחוק את המקומות לפני שמכניסים אליהם חיילים, ולא לסכן אותם. וכמובן שחייבים התיישבות ביום שאחרי, כבר הוכח שבכל מקום שיש התיישבות זה מכריח את הצבא לספק שם ביטחון".

לתגובות: Hagitr72@gmail.com

***